Halacha2goThe one minute halacha

אמירה ביחד - ע״פ ט״ז או״ח סק״י סק״ז (ולהעיר שהושמט בשו״ע אדה״ז שם): נראה טעם למה שמתפללים אותה חוץ לעיר משום שאז יאמר אותה עם אחרים וזכות הרבים עדיף. וראה לבו״ש שם. [ואוי״ל עוד בזה שהוא מדיני תפלה שלכתחילה צ״ל בצבור דוקא, וכבכל תפלה. (ובפרט להנת׳ אצלנו לקמן בגדר תפה״ד, דשם תפלה עלה). ולהעיר מכס״מ תפלה פ״ח ה״א בד׳ הרמב״ם שם שצריך אדם לשתף עצמו עם הצבור, שהראה מקורו במש״א בברכות (ל, א) לענין תפה״ד, לישתף איניש נפשי׳ בהדי צבורא. ומבואר שפי׳ בד׳ הגמ׳ שהכוונה לאומרו בציבור. (אבל בטושו״ע ס״ד הובא לענין אמירת תפה״ד בל׳ רבים, והוא ע״פ פירש״י שם. (ועיי״ש ברש״י דמפרש לענין תפלה קצרה. אבל ברש״י שברי״ף - לענין תפה״ד. ועיי״ש בצל״ח שנתקשה בזה). וי״ל דהא והא איתנהו בה. וראה בפי׳ רבינו מנוח שמפרש בד׳ הרמב״ם דאתרווייהו קאי.

אבל ילה״ע בזה, שהרי ביורדי הים אמרו (ר״ה יז, ב) דכיחידים דמו, והיינו שאי״ב מעלת הציבור. (ועיי״ש בריטב״א. וראה בשאילתות והעמק שאלה - צויין בהגהות מהרש״ם לשם). ומיירי בכה״ג שכאו״א מתפלל לעצמו (ראה פר״ד דרך הרבים די״ג. ימי דוד (לר״י משאלוניקי) דרושים לר״ה ד״ו).

אבל בחדא״ג מהרש״א שם, דקאי רק ביורדי הים, ולא בהולכי מדבריות וכיו״ב. וראה מש״כ לבאר ביע״ד ח״ב ד״י (והובא במנ״ח בקומץ המנחה מ׳ רפד בסופה) שבים ה״ה כחו״ל, שאי״ב מעלת הציבור (וי״ל - שאין ציבור בבבל), ולפ״ז ודאי ל״ש כ״ז לגדר תפלה בציבור. ובאו״א קצת, בצפע״נ עה״ת (נח י, ה), שבים אין גדר צירוף, ומדבריו מ׳ שהיינו רק בב״נ. [וראה לקו״ש חי״ח ע׳ 104 הע׳ 9. שם ע׳ 113 הע׳ 77. ועיי״ע לקו״ש חי״ט ע׳ 6 ואילך ובכ״מ].

ולפלא, מש״כ בשו״ת זכר יהוסף ח״ד או״ח סרל״ה שאין גדר צבור בספינה המהלכת, ומ׳ שם - גם לענין תפלה בצבור. וראה בשו״ת תירוש ויצהר סוסי׳ קפו. אמנם, מפורש בשו״ת הרדב״ז מכת״י (ח״ח סי״א) דשייך צירוף לתפלה גם בספינה]. 

והנה זאת חקרוה יודעי דת ודין, ואיתמר בי מדרשא, אי אריך מילתא להוציא אחרים יד״ח בתפלת הדרך. והן אמנם בכ״מ מצאנו ראינו שדנו באו״א אם שייך דין מי שיצא מוציא בד״ז (ראה א״א מבוטשאטש מהדו״ת סק״י. וראה שו״ת מנחת שלמה ח״ב סנ״ו. הליכות שלמה תפלה פכ״א סק״ה). וממוצא דבריהם אתה למד לכאו׳, שעד כאן לא הסתפקו כ״א ביצא כבר, אבל לא עלה אצלם לבית הספק שאא״פ להוציא אחרים בכלל, ולדידהו מעיקרא לא קיימא הך מילתא לשאלה. אמנם, יתכן שכוונתם להוציא מי שאינו בקי (וכדמוכח ממש״כ בא״א שם בפשי׳, שבתפלה שיכול להוציא - אף דקייל״ן שרק באינו בקי יכול להוציא. ובכ״מ מס׳ המלקטים האחרונים נגררו אחרי סתימת ד׳ הא״א, ולא חלי ולא מרגיש שלא רק שאין מזה כל סרך ראי׳, כ״א אדרבה).

ועדיין טעון בירור אחר בירור בשרשם של דברים, וכמה פרטים בדבר: שבתפלה אינו מוציא אלא מי שאינו בקי (ר״ה לג, ב. רמב״ם תפלה פ״ח ה״ט), לפי שהתפלה בקשת רחמים היא וצ׳ כ״א לבקש רחמים ע״ע אם יודע (ירו׳ ברכות פ״ג ה״ג. שו״ת הרשב״א ח״א סקכ״ו. שו״ע אדה״ז סנ״ט ס״ד). וגם באינו בקי - צ״ל בעשרה דוקא (שו״ע אדה״ז סקכ״ד ס״א וס״ו), לפי שאינו נכון לבקש רחמים ע״י שליח אא״כ הוא ש״צ (שו״ע - ודאדה״ז - סתקצ״ד. ועיי״ש ברמ״א. וצע״ק בלקו״ש חכ״ד ע׳ 95 הע׳ 6, שלא ציין כרגיל בכגון דא לד׳ אדה״ז. וכל הבי׳ בפנים שם - הוא באו״א). ואפי׳ בברכות, שיכול להוציא גם את הבקי - אין היחיד מוציא את היחיד אלא בברה״נ וברהמ״צ וכיו״ב, ולא בברכת שבח והודאה, שבהן צ״ל ט׳ השומעים ועונים אמן (סנ״ט שם). 

והשתא ניחזי אנן בנוגע לתפה״ד, שבודאי אינו בגדר ברה״נ או ברהמ״צ. [ומה שבא״א שם מדמה לה לברה״נ - היינו לענין אחר, דל״ש לומר גדר ערבות, שכמו שבברה״נ אמרי׳ דלא ליתהני ולא ליברוך, ה״נ בתפה״ד שלא יסע ולא יברך]. וגם לא מסתבר שיהא בגדר ברכת השבח וכיו״ב.

וצ״ב במהות תפה״ד, שבכמה אופנים ה״ה דומה לתפלה, ובכמה דרכים דומה לברכה. 

ונפק״מ במקום ספק, שהרי סב״ל, משא״כ בתפלה (ראה לעניננו שו״ת אג״מ או״ח ח״ב סנ״ט).

ולכאו׳ נ׳ פשוט שהיא בגדר תפלה ממש, ושמה יקבנה - תפה״ד. וגם אינה פותחת בברוך כ״א בנוסח יה״ר, בסגנון של תפלה. ואף שדומה לברכה, בכך שאינה נאמרת ״תמידים כסדרם״ כבשאר תפילות, ורק בקשר למצב מסויים (בעת נסיעה) - ה״ז לפי שענינה אינה כגדר תפלה שבכ״י, כ״א בגדר ״בקשת רחמים״, וה״ז בדומה לשאר תפלות שמצינו בגמ׳, כגון הנכנס לביהמ״ד, הנכנס לכרך, למרחץ, להקיז דם, ההולך למוד גרנו, וכיו״ב. ואכן מטבע תפלה דכהנ״ל שפותחים בנוסח יה״ר כבתפה״ד (ומ״מ, שאני תפה״ד שחותם בה בברוך, משא״כ בהנ״ל. אלא שגם בברכות שבתפלות העמידה חותם בברוך. ויתירה מזו, שנוסח חתימת תפה״ד כחתימת ברכת שומע תפלה שבתפלת העמידה. וראה לקמן מד׳ הר״ן שמקומה בש״ת).

ואוי״ל בסגנון אחר קצת, שגדר תפה״ד הוא מדין תפלה בעת צרה, שכל הדרכים בחזקת סכנה. ולהעיר משו״ת לבו״מ מהדו״ת יו״ד סל״ה - לענין תפה״ד לנשים.

(ומריש הו״א שעפ״ז א״ש מה שלא הביא הרמב״ם כל עיקר דין תפה״ד - כיון שאין בזה כל חידוש, וה״ה בכלל מש״כ בהל׳ ברכות ספ״י, כללו של דבר לעולם יצעק אדם על העתיד לבוא ויבקש רחמים. אלא שעצ״ע שלא הביא לנוסח הברכה, שי״ב משום חידוש. אלא שי״א שכללה עם תפלת היוצא מהכרך (שם פ״י ה״ח) - ראה ב״י סק״י. ולהעיר לעניננו, שבפיה״מ ברכות פ״ט מ״ד כ׳ בתפלת הנכנס לכרך, שאינה תפלה בכוונה למזרח ולא ברכה אבל היא בקשה. והן הן הדברים). 

או״י באו״א שהוא ע״ד מדין דין הזכרת מעין המאורע בתפלה, שבכ״י ויום תן לו מעין ברכותיו, והרי הזכרת יעו״י היא ג״כ בסגנון של בקשה. וה״נ כשנוסע צ׳ להתפלל על המאורע, אלא שתיקנוה כתפלה בפ״ע, כיון שהמאורע אינו בשעת התפילה עצמה. 

[ועוי״ל באו״א בכללות הגדר תפלת הדרך, ובהקדם מאי דאי׳ בברכות כט, ב: כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא, מאי המלך בקונך אר״י אר״ח זו תפה״ד. וברש״י שם: המלך - טול רשות. ושוב אמרו אר״י אר״ח כל היוצא לדרך צ׳ להתפלל תפה״ד. ולכאו׳ מה הוסיף לנו בזה, שהרי כבר פי׳ לפנ״ז שלהמלך בקונו היינו תפה״ד.

ומכאן, שבתפה״ד ב׳ גדרים שונים, דין נטילת רשות, והיינו על גוף ועצם היציאה, ועוד גדר - להתפלל, ותפלה זו היא על הצלחת דרכו, ותרווייהו איתנהו. (וא״ש שב׳ המימרות נאמרו משמי׳ דר״י אר״ח, כיון שאין ביניהם מחלוקת לדינא). 

ומכיון שכן מובן היטב מה שמחד גיסא מסיים בה בחתימת ברכה של תפלה. ולאידך, כמה פרטי דינים בזמן אמירת תפה״ד, החזיק בדרך, פרסה ראשונה וכיו״ב, ולכאו׳ אי משום תפלה קאתינן עלה, מאי איכפת לן זמן אמירתו - כיון שה״ז גם בגדר נטילת רשות, ולכן מברך רק בפרסה ראשונה (לדעת רש״י), שלאח״ז ל״ש לבקש רשות - ראה במאירי בסוגיין.

ויומתק ג״כ לפ״ז החילוק בל׳ הגמ׳, שבמימרא קמא נקט בל׳ ״כשאתה יוצא לדרך המלך וכו׳ וצא״, ובמימרא בתרא היוצא לדרך״. ולהעיר שרק במימרא בתרא אמרו אימת מצלי בשעה שמהלך בדרך. וד״ל. (ועפ״ז י״ל עוד, שרק במימרא בתרא קשיא להו בגמ׳ ״מאי תפה״ד״, משא״כ במימרא קמא - כי להמימרא קמא אין מטבע תפלה כלל, כיון שכל ענינה רק לבקש רשות, ואי״ב גדר נוסח ומטבע כלל. וא״ש שי׳ הרמב״ם, דס״ל דקייל״ן כמימרא קמא, ולכן השמיט כל נוסח תפה״ד)]. 

ונחזור לעניננו, שלאחרי כל אריכות השקו״ט וכו׳ - אין הענין יוצא מידי פשוטו, שבפשטות יסוד וגדר תפה״ד הוא מדין תפלה ובקשת רחמים, וזהו כל תוכן התפלה - להתפלל ולבקש צרכיו (ואף שגם בברכה״ת והמעביר שינה י״ב בקשת צרכיו, ומ״מ מוציא הבקי (ראה שו״ע אדה״ז סנ״ט שם) - מ״מ עיקרם ברכה). וכאשר מצינו שדיני תפה״ד הובאו בטושו״ע בדיני תפלה דייקא. (וכ״מ קצת בפנ״י ריש ברכות כט, ב - ד״ה א״ל אליהו. שם ל, א - ד״ה בגמ׳). 

ויש לחזק הדברים ממש״כ התוס׳ (פסחים קד, ב - ד״ה כל) במה שבתפה״ד אינו פותח בברוך ״לפי שאינן ברכות אלא שבח ותפלה בעלמא״. (וראה במהרש״א מה שהגי׳ בל׳ התוס׳. אבל ראה בחי׳ חת״ס ועוד שהשיגו עליו). ובל׳ הטור (והוא מתוס׳ הראש ברכות מו, א. פסחים שם): שאינה אלא תפלה בעלמא שמתפלל להקב״ה שיוליכנו לשלום ואינה לא ברה״נ ולא כברכה שתיקנו ע״ש המאורע אלא בקשת רחמים. ומבואר כנ״ל, שאי״ז בגדר ברכה כלל (אף שנק׳ לפעמים בשם ברכה - ראה לשון אדה״ז שם ס״ד וס״ח). וכ״פ אדה״ז בשו״ע ס״ז.

(ומש״כ אדה״ז שם ס״ה לדמות לכל הברכות שבנמלך מברך עוה״פ - היינו כיון שאינה מטבע קבוע כבתפלה, ומתפלל אותה רק ביוצא לדרך, וממילא לגבי הא מילתא מדמינן לה לגדרי ברכה, שבנמלך מתפלל עוה״פ, כל׳ אדה״ז ״לחזור ולהתפלל״).

[ולהעיר שבהנפסק בשו״ע שם ס״ו ובשו״ע אדה״ז שם שטוב להסמיכה לברכה, שלכאו׳ בהא תליא מילתא - הנה בסי׳ אדה״ז לא הובא. וראה סה״ש תש״א ע׳ 148]. 

וגם לפמש״כ בתר״י ריש ברכות (והובא בב״י שם) לפרש באו״א - מוכח שבגדר תפלה היא, שהרי כ׳ שבמקומה בתפלת י״ח ה״ה סמוכה לחברתה, ומינה - שמקומה בעצם היא בתפלת העמידה (וראה זח״א קכא, א). 

וילה״ר לד״ז ממש״כ בשו״ת הרדב״ז (ח״ה סי׳ ב׳קעו) שע״י תפה״ד פ״א ביום נפטר מחיוב תפלה דאורייתא בכ״י לדעת הרמב״ם.

(וצע״ק במאירי ברכות מו, א: שאותן הברכות אינן ברכות קבועות אלא שנתקנו להרגיל את האדם לשבח הבורא. וכייל בהדה תפה״ד. ויל״פ שכוונתו שאינה בגדר ברכה. ועד״ז בתוס׳ רבינו יהודה ברכות שם: שאינם אלא שבח והודאה ולא לברכה נתקנו. ועייג״כ ברשב״א ברכות יא, א. אבל בשו״ע אדה״ז ס״ו ס״ו מ׳ שרק באם כולה לשון הודאה א״צ לפתוח בברוך. ועיי״ש ס״ז). 

ומכיון שכן, הרי מדין בקשת רחמים א״י לצאת ע״י אחר, כיון שצ׳ לבקש רחמים ע״ע. (וראיתי שכ״כ למעשה בהליכות חיים סדר היום דיני תפה״ד ס״ד).

ואל תשיבני שד״ז הוא רק בתפלת העמידה - חדא שמסברא אא״פ לחלק ביניהם, דסו״ס ה״ה בגדר בקשת רחמים. ועוד שכבר נת׳ שכל עיקר תפה״ד לכמה דעות הוא מדין תפלת העמידה.

זאת ועוד אחרת, שמצינו בשו״ת משיב דבר ח״א סמ״ז (בהערות לשו״ע סקכ״ח סי״א) שגם בברכת כהנים אינו מוציא יד״ח, דשם תפלה עלה. והדר הוא לכל חסידיו בספרו מרומי שדה (מגילה כד, א).

[ולא עוד אלא שלדעת הרמב״ם בשו״ת פאה״ד סס״א גם בברכות ק״ש אינו  מוציא יד״ח מי שאינו בקי. וראה גם בשו״ת המבי״ט סק״פ. ונהי דלא קייל״ן הכי (רמ״א - ואדה״ז - סנ״ט שם) - ה״ט משום שלא אמרו כן שרק בברכות דתפילה דרחמי נינהו, משא״כ בברכות ק״ש וכיו״ב (ב״י סנ״ט שם ד״ה כתב א״א). אבל בכל שאר תפלה שהיא בגדר בקשת רחמים הדר דינא שאא״פ להוציא כ״א מי שאינו בקי. ולהעיר מל׳ דרשה לר״ה להראב״ד (ע׳ מא): לא אמרו אדם מוציא חבירו אלא בענין הודאות כגון ברהמ״צ, אבל דבר של בקשה כל מי שהוא בקי צ׳ לבקש ע״ע ואין חבירו מוציאו. (אלא שבראב״ד שם ס״ל כהשי׳ שע״י ש״צ יוצא גם הבקי)]. 

וכ״מ מהעובדא בגמ׳ (ברכות ל, א) שהתפללו תפה״ד ר״ח ור״ש כאו״א לעצמו, ואת״ל שאפשר להוציא - הרי י״ב משום ברוב עם, וכבקידוש והבדלה עכ״פ (ראה הפרטים בשו״ע אדה״ז סרי״ג ס״ו ואילך. אלא שי״ל שלא עשו כן מטעם אחר, שאין להוציא כ״א בעשרה, כדלקמן). וכן בט״ז הנ״ל מ׳ שכצ״ל אופן האמירה, שאומר אותה עם אחרים. 

והנה, בשו״ת קנין תורה ח״ב סקי״ט סק״ב ר״ל להקל בזה, שדין תפה״ד כברכות של מוסף ר״ה ודיוהכ״פ של שנת היובל, שמוציא גם הבקי, כיון שאינן שגורות בפי ההמון. (וראה ג״כ בשו״ת בית אבי ח״ה סנ״ה - באו״א). 

ודבריו צע״ג, שהרי בטעמא דמילתא שמוציא הבקי במוסף  דר״ה ויוהכ״פ, כ׳ הרמב״ם (תפלה פ״ח ה״י) מפני שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותם יכולים לכוון דעתם. ועד״ז בשו״ע אדה״ז (סתקצ״א ס״ב). וכ״ז ל״ש בעניננו. ועאכו״כ לפי׳ הראשונים (הובא בהגמ״יי שם בשם התוס׳. וכ״ה במאירי ר״ה לה, א. ועוד) שבר״ה ויוהכ״פ אומרים בקול ומשבשים זא״ז.

וגם לפירש״י (ר״ה שם - ד״ה דאוושי): שהרי כאן תשע וארוכות ומטעות - היינו שגם הבקי יכול לטעות. ומנין לנו לומר כן בעניננו. ועכצ״ל שאינו כן, שהרי אם כדבריו, מדוע לא מצינו שיתקנו כן גם בשחרית דר״ה ויוהכ״פ ובשאר תפלת המועדים.

(גם מש״כ שם בשו״ת הנ״ל מד׳ הר״ן סוף ר״ה (יא, ב) בשם הירו׳, בטעם שאין להוציא מי שאינו בקי כיון שצ׳ לבקש רחמים ע״ע, וכ׳ שלא מצא ד״ז בירו׳, והביא שם ד׳ העירו׳ לענין חובת נשים בתפלה - הנה הירו׳ הועתק בר״ן, ונמצא לפנינו (ברכות פ״א ה״ג) בלשון הזה. וכפה״נ לא עיין בר״ן בפנים ולא בירו׳, וראה רק מה שהעתיק התויו״ט (סוף ר״ה) בשמו).

ואני כשלעצמי, לולא דמסתפינא מחבראי, אמינא מילתא חדתא, ליישב הנוהגים להוציא בתפה״ד גם לבקיאים, מטעם אחר, שכמו שבתפי״ע יכול להוציא הבקי לפי שהיא רשות (ראה שו״ע אדה״ז סרס״ח סי״ח) - הה״נ בתפה״ד, שאף שהיא בקשת רחמים אינה תפלת חובה ממש, וכדמוכח ממש״א בגמ׳ שם שם ל׳ ״המלך בקונך״.

אלא שכ״ז איננו שוה לי, שלא מצינו בשום מקום שהיא בגדר רשות. ואדרבה - ל׳ הגמ׳ שם ״צריך להתפלל״ (אף שבכ״מ ל׳ ״צריך״ קאי על מילתא דחסידותא. ואמנם, בכ״מ הביאו שהעולם נהגו להקל בתפלה זו. ולהעיר מל׳ תומר דבורה פ״ט: זריז ונשכר להתפלל תפה״ד ולאחוז התורה). 

ואוי״ל ע״ד הנ״ל ובאו״א קצת, שמצינו במי ששכח להזכיר מעין המאורע שיכול אף הבקי לצאת מהש״צ, כיון שהתפלל כבר (שו״ע אדה״ז סוסי קכד). ולפ״ז י״ל דה״ה הכא, כיון שהתפלל כבר עיקר התפלה - תפלת י״ח. ועיי״ע בט״ז שם סק״ה שכ׳ בזה״ל: אבל דלא חייבו רבנן וכו׳ את הבקי שלא יסמוך על הש״צ אלא בכל התפלה, אבל בשביל דבר א׳ בלבד יוכל לסמוך על הש״צ. וראה בפמ״ג במ״ז שם בנוגע לברכה שלימה. והוא מד׳ התוס׳ ברכות כט, ב ד״ה טעה. וראה ביא״פ ולבו״ש שם.

ומ״מ, מסתפינא לומר כן בנוגע למעשה. ובפרט שבל׳ אדה״ז מ׳ שעיקר הדיוק בזה שהתפלל כל הברכות אלא שחסר אצלו בהזכרת מעין המאורע, משא״כ בדילג ברכה ממש (וראה בחקרי הלכות המצויין במהדו״ח).

ומ״מ עדיין מקום לקיים הדברים קצת, ובהקדם מה שצ״ב בד׳ התוס׳ (ר״ה לד, ב ד״ה כך) שהביאו בשם בה״ג שאפשר להוציא הבקי ששכח יעו״י, וה״ר מד׳ א״כ שם שמוציא הבקי - דלכאו׳ איך אפשר לה״ר משי׳ ר״ג, דהרי רבנן פליגי עלי׳, וקייל״ן כרבנן. ולרבנן - רק בר״ה יכול להוציא הבקי, והיאך אפשר להוכיח מכאן לכל השנה. ואף שכתבו התוס׳ לחלק בין טעה בתפלתו למי שלא התפלל (וראה ב״י או״ח סקכ״ד שכ׳ עפ״ז ליישב שי׳ התוס׳) - עדיין אין בזה כדי ישוב לגוף ההוכחה (ראה מלא הרועים ר״ה שם. ובפרט להסברא שגם בדילג מעין המאורע ה״ה כמי שלא התפלל - ראה בחקה״ל הנז׳). 

ושמעתי לבאר בזה (וראה קובץ קול התורה תשרי תשס״ג ע׳ קלב ואילך), שבאמת יש בתפלה ב׳ גדרים - גדר חובת התפלה מצ״ע, שמצד זה יכול להוציא גם הבקי (ולהעיר מל׳ הר״ן ר״ה שם, בבי׳ שי׳ ר״ג, דכיון שמוציא שאינו בקי ״עבדינן לי׳ לתפלה כברכות של חובה ובדין שיוציא אף את הבקי״). ועוד ענין שי״ב גם משום בקשת רחמים, ובזה ל״ש שיוציא הבקי, כיון שצ׳ לבקש רחמים ע״ע. 

ומעתה, בר״ה דאוושי ברכות,  תיקנו רק גדר חובת תפילה, ושפיר יכול להוציא הבקי. ומכיון שכן א״ש מש״כ התוס׳, שהרי בשכח מעין המאורע, הרי גוף ועצם הענין דבקשת רחמים ע״ע כבר קיים, ולא החסיר מגוף מטבע התפלה כלום, שהרי גם בכל השנה אינו מזכיר יעו״י (ואי״ז שייך להחקירה הכללית אי יצא יד״ח תפלה בזה או לא - שזהו מדין חובת תפלה, אבל פשוט שי״ב משום בקשת רחמים). והוכיחו מתפלות ר״ה, שהפקיעו גדר בקשת רחמים, ואמטו להכי מוציא הבקי, והה״נ במי שכבר קיים בקשת רחמים, שבשביל הזכרת מעין המאורע לחוד יכול לצאת ע״י אחר גם אם הוא בקי, (אבל בדילג ברכה שלימה, הרי החסיר מגוף מטבע התפלה).

ובסגנון אחר קצת, שאין הפי׳ דל״ש בקשת רחמים ע״י אחר, ושחסר בגוף החפצא דתפלה, כ״א שתיקנו מצד הענין בקשת רחמים שלא לצאת ע״י אחר, בכדי שיהא כאו״א מבקש ע״ע. (וז״כ הר״ן ״דעבדינן לי׳ כברכות של חובה״, שמזה שמוציא אינו בקי - בע״כ שאין כאן גדר מיוחד שבתפלה, שחסר בחפצא דתפלה, כ״א כל ענינו דתפלה ״כברכות של חובה״, ויוצא ע״י שומכ״ע, ומה״ט ס״ל לר״ג שמוציא גם הבקי. אמנם, חכמים, ס״ל דמ״מ בבקי לא תיקנו כן). 

והוכיחו התוס׳ כן מזה שבר״ה מוציא אחרים, דעכצ״ל דשם תפלה עלה, שגם במבקש ע״י אחר י״ב חפצא דשם תפלה.

(וי״ל בדעת התוס׳, שמזה שמוציא מי שאינו בקי, אין להוכיח בגדר חפצא דתפלה ע״י אחר, דהיכא דאא״פ שאני, כלומר: שאף שבאינו בקי יוצא יד״ח מצד גדר ברכות חובה שבתפלה, אבל חסר בגדר בקשת רחמים כנ״ל, שזהו מגוף ועצם החפצא דתפלה, אכן חסר להאינו בקי. אבל בדין דר״ה, שתיקנו גם חברי משום דאוושי ברכות, מוכח שבאמת ס״ל לחכמים כנ״ל שי״ב חלות חפצא דתפלה). 

ומעתה במי שכבר ביקש רחמים ע״ע, וחסר לו רק בהזכרת המאורע, שפיר יוצא יד״ח ע״י שומכ״ע. 

[וית׳ ג״כ לפ״ז עוד ענין, שבברכות (כט, א) אמרו  בטעה ולא הזכיר ברכת השנים שיוצא כיון ששמעה מהש״צ. והקשו בגמ׳ שאינו עולה עם ל׳ הברייתא מפני שיכול לאומרה בש״ת, שמפני ששומע מש״צ מיבעי לי׳. וצ״ב בהקס״ד שם. ולהנ״ל הדברים מאירים היטב, שמזה שיכול לאומרה בש״ת, מוכח שאי״ז מגוף מטבע התפלה, כ״א הוספת בקשה, ולכן שפיר יכול לצאת ע״י הש״צ].

ומכיון שכן י״ל דהה״נ בתפה״ד, שהוא בגדר הוספת בקשת על התפלה מצד המאורע, (והרי לכמה פוסקים - אומרה בש״ת), שבכגון דא יכול לצאת ע״י אחר.

ומ״מ, בנוגע למעשה, כיון שהדברים מחודשים מסתפינא להורות כן למעשה. ומהיות טוב, ודאי עדיף שכאו״א יבקש רחמים ע״ע ולא ע״י שלוחו.

ובפרט, שבנוגע למעשה אי״ז נוגע כ״כ בד״כ, שבבקי בקל יכול לברך בעצמו. ובאינו יודע נוסח תפה״ד בע״פ - פשוט שאפשר לצאת ע״י אחר, שה״ז בגדר אינו בקי. וכ״ה בב״ח סקכ״ד שפי׳ ״אינו בקי״ - שאינו יודע להתפלל מבחוץ כשאין סידור בידו.

ועדיין צריכים אנו למודעי, שהרי גם באינו בקי לכאו׳ צ׳ עשרה, כנ״ל, שאין שליחות ליחיד (שו״ת הרשב״א הנ״ל). 

והנה, מסברא מקום לחלק, דהיינו רק בתפלת העמידה שלא נתקנה אלא בלחש (ראה טור או״ח סתקצ״ד) משא״כ בעניננו. אמנם, מצינו להדיא ברמ״א (סנ״ט שם) שפסק כן גם בנוגע לברכות ק״ש.

ועדיין י״ל ולחלק דשאני ברכות ק״ש ששייך בזה גדר עשרה, כיון שתיקנו לפרוס על שמע, משא״כ תפה״ד שמעולם לא נתקנה בעשרה. (ולהעיר ממ׳ ל׳ הלבוש בס״ו ס״ד ״שכ״מ שנתקן בציבור שהש״צ יכול להוציא לא נתקן אלא בעשרה״. ויל״ד. ולהעיר שבפמ״ג ס״ו בא״א סק״ח פי׳ בד׳ הלבוש דמיירי רק בבקי. וכ״ה במחה״ש סנ״ט סק״ה. אבל בשו״ע אדה״ז כאן בסנ״ט ל״מ כן. וכ״מ מד׳ הלבוש כאן. וראה במשנ״ב כאן בבה״ל ד״ה בפחות).

אלא שבשו״ע אדה״ז שם מוכחא מילתא שגם בברהמ״ז שייכא הא מילתא שלא להוציא כ״א בעשרה (ולא הקלו כ״א מפני שהיא ברה״נ. ובדוחק י״ל שגם בברהמ״ז שייך גדר עשרה בזימון בשם). ואפי׳ בברכות השחר. 

וצע"ק בל׳ אדה״ז שבברה״נ וברהמ״צ ״וכיו״ב משאר כל הברכות״ א״צ עשרה, דמאי שייר - שהרי ברכות השבח והודאה מפורש בהמשך הסעיף שצ׳ עשרה. והנה בשביל החיים (להגרא״ח ע״ה נאה) לדה״ח ס״ד ס״ה העיר מד׳ אדה״ז כאן בקשר לברכה״ת, שא״י כ״א בעשרה. ואישתמיטתי׳ שגם בשו״ע אדה״ז (בסמ״ז סוס״ז) כ״כ לצאת יד״ח ברכה״ת מאחר. וכ״ה במג״א רסי׳ תצד. ועיי״ע בתהל״ד ס״ו סק״ג.  [ויש לקשר לחקירה הכללית בגדר ברכה״ת, שכמה אופנים נאמרו בזה - ברכת הנהנין, ברכת המצוות, ברכה על החפצא דתורה. וראה גם בלקו״ש דלקמן. ואכ״מ כעת].

ומה שצ״ע בזה, הוא מש״כ באג״ק (ח״ג ע׳ ד) בניעור כל הלילה, שאפשר לשמוע ברכת נט״י ואלקי נשמה ממי שישן. ואף שברכת א״נ אינה על מנהגו של עולם (לפום סברא זו שאינו מברך בניעור כל הלילה) - מ״מ אינה בכלל ברה״נ, ובכלל ברכת ההודאה היא (אדה״ז בשו״ע ס״ו ס״ז). ולכאו׳ קושיא אלימתא היא. ועייג״כ בקצוה״ש ס״ה בבדה״ש סק״ט. וכבר נתקשו רבים בזה.

ויש מי שכתב שלדעת אדה״ז (בסריג ס״ו במוסגר) שהשומע כעונה ״פיו כפיהם״ יכול להוציא גם היחיד. וצע״ג לחדש כן ללא מקור. ועוד, שהרי י״ל שהרי הא גופא קמ״ל כאן שאין גדר שומכ״ע בברכות ההודאה, כ״א ע״י הציבור דייקא (וגם להנ״ל שבתפלה לא הופקע גדר שומכ״ע, ועדיין חל ע״ז שם חפצא דתפלה - סו״ס מצד הטעם דבקשת רחמים תיקנו שלא יהא באופן דשומכ״ע. והה״נ בברכת השבח וההודאה). ולפי פשוטו יראה, שבדלית ברירה סמכו על השי׳ שגם בברכה״ש יחיד מוציא, וכמ״ש במג״א סק״ה.

ואוי״ל בזה, ובהקדם כללות ההסברה בד״ז, שבברכה שמברך על הנאתו או על מעשה מצוה, וכיו״ב בכל ברכה שמברך על מאורע מסויים, אע״פ שי״ב גם משום שבח, יכול לצאת ע״י אחר. אבל בברכת השבח שתיקנו על מנהגו ש״ע, ולא על גוף הנאתו, או על מעשה המצוה, א״י כ״א בעשרה, שכך תיקנו לשבח ולהודות בפיו דייקא, או ע״י ש״צ. ויומתק מאד ל׳ אדה״ז שם בשו״ע, עיי״ש היטב. ומובן היטב, מה שהביא דוגמא דוקא מברכות השחר (דקייל״ן שמברכים על מנהגו ש״ע), וברכות ק״ש.

ולפ״ז רווחא שמעתתא מה שבברכה״ת יכול לצאת ע״י אחר.

(ואף שבברכה״ת י״א שדינו כברכת השחר, שמברך אע״פ שלא נתחייב, ואדרבה כן עיקר, עיי״ש בשו״ע אדה״ז סמ״ז - הרי לדעה הנ״ל בניעור כל הלילה, בלא״ה אומרה בעצמו, ומה ששומע מאחר הוא רק לצאת להשי׳ שאינו יכול לברך בניעור כל הלילה. אבל עצ״ע, שהרי ברוצה לצאת ידי ספק, היאך ישמע מאחר, הרי לדעה הנ״ל שדינה כברה״ש (וכן עיקר), לא יצא יד״ח.

ומחוורתא, שגם לדעה הנ״ל, אין גדרה שמברך על מנהגו ש״ע, אלא שתיקנוה רק פ״א ביום כברה״ש, אבל גוף ועצם הברכה הוא על לימוד התורה שילמוד במשך היום. ובסגנון אחר, שברכה״ש תיקנו על מה ״שהבריות נהנין בכ״י״ (שו״ע אדה״ז רסי׳ מו), וגם כשהוא אינו נהנה במשך היום, מברכים שהקב״ה ברא צרכי עולם ואחרים נהנין ( שם ס״ז). אבל בברכה״ת הברכה היא ע״ז שילמוד בפו״מ במשך היום. ואי״ז סותר להמבואר בלקו״ש חי״ד ע׳ 154. וילע״ע).

וא״ש מה שבברכת א״נ יכול לצאת ע״י אחר, דהרי אנן קיימינן השתא לפום הך סברא שאינו מברך על מנהגו ש״ע, וא״כ בכל כיו״ב שמברך על הנאתו, גם כשהיא ברכת השבח וההודאה, יכול לשמוע מאחר.

(ואף שי״א שמברכים על מנהגו ש״ע - אה״נ, אבל הכא קיימינן ברוצה לצאת ולהסתלק מחשש ברכה לבטלה, וא״כ פשוט שעדיף טפי לשמוע מאחר. ולהעיר שבאג״ק שם כ׳ ״שאפשר לשמוע״, ויל״פ כוונתו כנ״ל, שמחד גיסא יכול לשמוע ע״י אחר, שלא להיכנס בחשש ברכה לבטלה, אבל לאידך, הפסיד בזה להאומרים שמברכים על מנהגו ש״ע).

ואם כנים הדברים, הרי שבתפה״ד, ועד״ז בברכת רעם וברק, וכיו״ב בשאר ברכות יכול לצאת ע״י אחר גם בפחות מעשרה. ועצ״ע בכ״ז. 

התנאים לצאת יד״ח ברכה - שו״ע אדה״ז סרי״ג ס״ד. 

וכבר האריכו בפוסקים בשלילת הענין לצאת ע״י רמקול. ואכ״מ.