Halacha2goThe one minute halacha

אכילת דגים ובשר

הנה, זה דבר ההשמטה ברי״ף וברמב״ם (וכדלקמן), אבל נמצא הוא בכמה ראשונים, והובא להלכה בטושו״ע או״ח סקע״ג ס״ב וביו״ד סקט״ז ס״ב (שלא לאכול בשר ודג ביחד) ובשו״ע אדה״ז הל׳ שמירת גו״נ סוס״ט (האוכל דג ובשר כאחת. ולהעיר ע״ד שינוי הל׳ והסדר). 

וראה בדרישה יו״ד שם סק״ה בפי׳ ד׳ הב״י שם במקור הענין (בפסחים עו, ב - שכיון שאסור אפילו כשנצלו יחד, כש״כ כשנתערבו בגופן או בטעמן ע״י אכילתן). ולפו״ר צע״ק ברמ״א שם ס״ג, ובד״מ שם סק״ג (ובד״מ הארוך סק״ז), וכן במקור הדברים, בהגהות מרדכי חולין פ״ח סתש״נ, שהאיסור רק לבשל יחד ולאכלן, ומ׳ שכוונתו לומר - משא״כ באוכל ביחד ללא בישול ביחד. ולאידך בהמשך דבריו מ׳ שמותר לאוכלו רק בזאח״ז, משא״כ אכילתן יחד. ועד״ז צ״ב בתו״ח שלו כלל עו סי״א. ול׳ המרדכי דרך בישול ולהאכל יחד. וצ״ע הכוונה. ואאפ״ל שזאח״ז ל״ד הוא, והכוונה להתיר גם באכילתן בב״א, וכל שאינו [אסור] בזאח״ז אינו בב״א - שלפ״ז צ״ב מדוע החמירו לאכול ולשתות דהוי כקינוח והדחה (כדלקמן) אם אין בזה סכנה. ולכאו׳ הוא לחוש לדעת המחמירים. וכן מורה קצת ל׳ הרמ״א: ומ״מ יש לאכול וכו׳. ובמקורו בד״מ מ׳ דקאי אפרושים וצנועים דוקא, עיי״ש. וז״כ שאין לחוש לרחיצה כיון שהסכנה רק בבישול יחד. אבל מ״מ אין לאוכלם בב״א מחמת זהירות. ול׳ הלבוש ס״ג: לאוכלן זאח״ז אין לחוש לרחוץ בידים ביניהם שאין בזו סכנה כ״כ. ונמצא שיש ג׳ חלוקות: סכנה ממש באכילתן ביחד; זהירות שלא לאוכלו בב״א; ובזאח״ז אין לחוש וא״צ רחיצה וכו׳, ומ״מ למיחש מיבעי ויש לאכול וכו׳. 

ובפועל, עמא דבר להחמיר גם ללא בישול. וכ״כ בשו״ת שאילת שלום מהדו״ת סי׳ קסה, הביאו בדרכ״ת סק״ל, מחששא שיבוא לאכול מבושלים ביחד, ועיי״ש מש״כ בפי׳ ד׳ הרמ״א. וראה שו״ת פרי אליהו ח״ג סל״ט. ויתר על כן, בשל״ה שעה״א ערך קדושת האכילה שלא יגעו ביחד באצטומכא שהוא כמבשל (ולכן יפסיק ביניהם בשתי׳, כדלקמן). וראה בשו״ת חת״ס (דלקמן) בסו״ד, שכ׳ בדא״פ, דדוקא ע״י צלי׳ ובשול או אכילה בעין, אבל ע״י עירוי [שעירו מרק דגים חם לתוך כלי שומן ולאחר שהצטנן הסירו השומן שנקרש] מאן לימא לן שגזרו, עיי״ש בפרטיות. 

והנה, בגמ׳ (שם) דקשיא לריחא (השייך רק בצלי׳ ביחד) ולד״א. ובפי׳ ד״א - פיר״ח ורש״י: צרעת. [ול׳ ד״א שנקטו - ראה פירש״י שבת קיט, ב ד״ה קשה. (ולהעיר מרבינו בחיי שמיני יא, יג). וראה שו״ת שם משמעון יו״ד סי״ג. ובכלל, בנוגע לכינוי ד״א לחזיר - ראה נפש חי׳ מרגליות סקנ״ו סט״ז]. אבל ראה בסדר ליל פסח לחד מקמאי (נד׳ בזכור לאברהם תשס״ב) שי״מ שקשה לד״א - היינו לתשה״מ (כבכ״מ בפי׳ ד״א). 

ובשו״ת תורת חסד אה״ע ס״ה שהיא סכנה סגולית. (ועפ״ז ר״ל להתיר בספק וכדו׳). ועד״ז בשו״ת מהרש״ג ח״ב סר״מ שאינו ע״פ מנהגו ש״ע, כ״א בדרך סגולה. ולהעיר משו״ת טוטו״ד ח״ב מהדו״ג סקצ״ח דשכיח הזיקא כארס נחש. 

ובבזך לבונה סקי״א העיר שכמה דברים ק׳ לד״א (פסחים קיב, ב), ולא מצינו שאסרום חכמים. אבל להעיר שהובאו דברים הנ״ל בשו״ע אדה״ז שם בחדא מחתא עם אכילת דג ובשר. ואוי״ל שמכללא איתמר בד׳ הרמ״א כאן ס״ה שיזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה. ובשו״ת מנח״א ח״ב סע״ו (ד״ה והנה לכאו׳) ר״ל שה״ז סכנת מיתה. 

ומש״כ בבזך לבונה שם להקשות עמש״כ בב״י בעניננו דחמירא סכנתא מאיסורא, שצרעת אינו בגדר סכנה - ילה״ע מירו׳ ברכות פ״ב ה״ז: אי מיית הוא. אלא שי״ל דדיחויא קמדחא לי׳. וראה גם משבי״ח לשם. אבל ראה כתובות סא, ב שהותר לאכול חזיר מה״ט. ובשטמ״ק שם בשם הרא״ה להתיר לחלל שבת. וראה שו״ת דברי מלכיאל ח״ב סנ״ג מש״כ ליישב. ועיי״ש בארוכה, שר״ל שדין אכילת דג ובשר ה״ז זהירות בעלמא (אף שבסו״ד בסקי״ב נטה קצת מזה). ועוד ילה״ע מכתובות עז, ב בפירש״י ד״ה ומדלי דמ׳ שיש חשש בבעלי ראתן לנקיבת הקרום. אמנם, מ׳ קצת שברש״י לא פי׳ בעלי ראתן כסוג צרעת. אלא שבפי׳ מצורע חשוב כמת - ילה״ע משו״ת מהר״ם מרוטנבורג ד״ק סקט״ו. וראה רשימות חו׳ מ. וראה שו״ת יבי״א ח״א יו״ד ס״ח. 

והאיסור הוא גם בבשר עוף, כדמוכח בתו״ח כלל כ סט״ו. ט״ז יו״ד ס״ע סק״ג. ש״ך שם סקט״ו. ואף שבשו״ת יד יהודא עייאש יו״ד סכ״ד כ׳ שאין למחות ביד הנוהגים להקל בבשר עוף, עיי״ש טעמו, אבל בשו״ת שבו״י ח״ב סי׳ קד (הובא בהגהות יא״פ לשו״ע יו״ד שם ובפת״ש סק״ב), חלק עליו, וכ׳ שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא הזכירו חילוק זה. ומוכיח גם מכהנ״ל. וראה ברכ״י בשיו״ב סק״ח שהמנהג להחמיר. וכ״כ בפמ״ג או״ח שם במ״ז סק״ב. ערוה״ש ס״י. ועוד. (ולהעיר מריטב״א חולין קיב, ב. וי״ל דלא קאי לענין סכנה). ואפי׳ בשומן עוף - שבו״י שם. פמ״ג שם. ובכ״מ, שאפי׳ בתבשיל שנתבשל עם בשר. וראה שו״ת חלק״י מהדו״ח יו״ד ס״כ. 

וכל חלקי הדג בכלל - ראה במהרי״ל הובא בט״ז סק״ב לגבי שלפוחית של דג. אבל ראה שו״ת הלק״ט ח״ב ס״ע לגבי ביצי דגים. וראה בארוכה אור תורה תשרי תשע״א. 

והנה, בשו״ת באר שבע סל״ה (בטעם ההשמטה ברי״ף ורמב״ם) שהוא רק במדינת בבל, ועוד שהוא רק במין א׳ (ביניתא) שאינו מצוי בינינו כלל. (ועד״ז כתב בשו״ת חת״ס דלקמן (אלא שכת״ש שהוא דוחק. אבל בסו״ד חזר והביא לסברא זו בדא״פ. ועכצ״ל שכוונתו שדוחק ליישב כן בד׳ הרמב״ם שהשמיטו. וראה גם פי׳ מעין גנים למס׳ כלה רבתי פ״א (ד״ה ועוד למה״ד) מה שהוכיח משם עד״ז. וכעי״ז בקצוה״ש סל״ט בבדה״ש סקל״ז). וכ״כ בהגהות חת״ס לשו״ע יו״ד שם סק״א. אבל ראה שו״ת אמרי דוד סוסי׳ קעז). ובמג״א סקע״ג סק״א כתב שאפשר שבזה״ז אינו סכנה כ״כ והכל לפי טבע הארצות. וראה ארה״ח ס״ד בארץ יהודא סק״ד. אבל בשו״ת שבו״י ח״ג ס״ע (הובא בהגהות יא״פ שם) שאין לסמוך עהמג״א להקל (ומ״מ, עיי״ש שמצרף סברתו כסניף להקל). וראה בנוהג כצאן יוסף (ערך סעודה - כח, סע״ד) דאדרבה נשתנו הטבעיים לגריעותא. ועד״ז הוא בכה״ח או״ח שם סק״ט. ולהעיר שגם המג״א כ״כ רק בדא״פ, וגם נזהר בלשונו בכותבו ״שאינו סכנה כ״כ״. ובשו״ת חת״ס יו״ד סי׳ קא, הובא בפת״ש שם סק״ג, שהרמב״ם ידע והבין שנשתנו הטבעיים בענין זה, ונהי שלא נסמוך ע״ז לעשות מעשה, דאפשר דהו״ל כמו דבר הנאסר במנין, מ״מ הרווחנו שיצא מתורת חמירא סכנתא, דהשתא מיהת ליכא סכנתא, וליכא אלא איסור קל דרבנן. וראה שו״ת מהר״ם שיק יו״ד סרמ״ד. דברי מלכיאל שם (כסניף להתירא). ולהעיר משו״ת מהרש״ם ח״ד סקכ״ד בסופו, שהביא שח״א א״ל בשם ס׳ הקנה שאחר אלף החמישי בטלה הסכנה. והו״ד בשו״ת דובב מישרים ח״ג סל״ט. ועוד. אבל בשו״ת מהרש״ם כת״ש שלא ראהו בפנים. וכמדומה ברור שאינו בס׳ הקנה שלפנינו. 

בסדר אכילתם - הנה מדינא אין קפידא (ראה תשב״ץ קטן סתק״נ. כלבו סכ״ג. ועוד). ואדרבה - מל׳ הראשונים וכן מל׳ המחבר מ'  שמקדימים בשר לדגים. ובאמת, הכי איכא למשמע בכמה דוכתי. וראה אוצר יד החיים ס״ע. (אלא שיתכן - בחלקם עכ״פ - שנז׳ לפי סדר חשיבותם. ולהעיר מפירש״י פינחס פכ״ט, לו ובמפרשי רש״י שם (ע״פ חולין פד, ב ובפירש״י ותוס׳ שם. ועיי״ש בכלי גולה). ואכ״מ. וראה הלקח והלבוב על תניא אגה״ק סט״ז. וראה רוח חיים פלאגי סק״א בפי׳ לשון המחבר. וראה שו״ת מהרש״ם ח״ט או״ח ס״ו אם הסכנה גם בדגים לפני בשר. ובשו״ת זכרון יהודה ספ״ה, ובשמירה מעליא על שמירת הנפש אות א סק״ד, ובאוצר יד החיים שם, שבאוכל דג ואח״כ בשר א״צ נטילה ביניהם. אמנם מש״כ הנ״ל (וכ״כ בטעהמ״נ עניני שבת ע׳ קמג) לדייק כן מל׳ תשב״ץ קטן הנ״ל - אינו מוכרח). אבל ביש״ש חולין פ״ח ס״א: או איפכא. וכ״כ במקו״ח סי׳ קעג. קצור שו״ע סל״ג ס״ב. ועוד. ולהעיר מס׳ המנהיג הל׳ סעודה: מים שניים שבין תבשיל של דג לתבשיל ש״ב. 

ובגוף המנהג שמקדימים דגים לפני בשר - ראה במקו״ח שם בקיצור הלכות. ערוה״ש או״ח סקע״ג ס״ב. וע״ד הרפואה (ע״פ רמב״ם דעות פ״ד ה״ז) - ראה יפ״ל או״ח סי׳ קנז סק״ב בשם ילקוט ראובני. כה״ח שם סקל״ח. ועד״ז הוא בשיחת אחש״פ תשמ״ח בתחילתו. (אבל באוה״ת דלקמן, שמצד הרפואה אדרבה בשר קודם שקל להתעכל. וצע״ק). וראה תומכי תמימים עהש״ס ע׳ שב (ע״פ ב״ב עד, ב). פתשגן הדת בפי׳ כפלים לתושי׳ בהעלותך יא, ה. שער בת רבים שם - עד״ז ובאו״א. וי״א מפני שנבראו דגים לפני בהמות. ובכ״מ שמה שנברא קודם חשוב יותר (כ״מ בסנהדרין לח, א. וראה ויק״ר ר״פ תזריע. ולהעיר משמו״ר כא, ו. וראה יד דוד פ׳ ברכה בסופה. עיר דוד בית אהרן חדר ג ס״ק קכא. אבל להעיר מב״ר יט, ו. ולהעיר מפנים יפות פ׳ צו ד״ה עוד אמרו). ובאו״א, ובפשטות, שמה שנברא קודם אוכלים קודם. 

וע״פ דא״ח - לקו״ת בהעלותך ד״ה אם את כל דגי (לג, ב). מאמרי אדה״ז תקסג ח״ב ע׳ תרצ. תקסז ע׳ קצא. הנחות הר״פ ע׳ פב. אוה״ת בהעלותך ח״ה ע׳ א׳תקפז. שיחת יום שמחת תשמ״ט. ולהעיר גם מבא״ח ש״ב וירא סי״ח. וכן גם לעת״ל, לויתן לפני שור הבר - ראה שיחת מוצאי ל״ג בעומר תשמ״ט. ולהעיר משיחת ש״פ בראשית (ב) תנש״א ע״ד ההפסק בין לויתן לשור הבר, בין דגים לבשר. 

ובאופן ההפסק - ראה בטושו״ע ורמ״א או״ח ויו״ד שם. ונהרא נהרא ופשטי׳. [ובכ״מ שנהגו רבותינו נשיאנו במים אמצעיים. ולהעיר מסהמ״נ ע׳ 41. וראה עטרה ליושנה ע׳ 70. רב הארמון ע׳ 6. מקדש מלך ח״ב ע׳ 386. המלך במסיבו ח״א ס״ע פ. שם ע׳ קצח. התקשרות גל׳ תרמו. ועוד. וראה המסופר בחומר הענין - שמו״ס ח״ב ע 156. וראה ביפ״ל ח״ג סקט״ז סק״ה שלת״ח ה״ז בגדר מזלזל בנט״י]. ובפר״ת סק״ד, שבדיעבד אין לאסור כשלקח הבשר מבלי לרחוץ ידיו, שמסתמא יש שיעור ביטול. 

ובכ״מ שתלוי באופן האכילה כבפנים - ראה לקט יושר ע׳ 35 באופן שנותנים שמן זית בדגים. ובפר״ת סק״ד: כל מציאות דחזינן דלית לי׳ מידי דבוק שרי. וביפ״ל ח״ג כאן שמנהגם לרחוץ הפה והידים כיון שלא יבצר שנאחז ריח המאכל. וראה נהר מצרים (מאכ״א מחמת סכנה סי״ד) בטעם הנטילה שרגיל שנוגעים בידים. ובפשטות, ה״ז בדוגמת - וי״ל דכש״כ הוא (ראה עד״ז בדרישה סק״ט, אף דחמירא סכנתא. ובפר״ת שם שאין להחמיר יותר מבשאר איסורים) - נטילה בין גבינה לבשר כשאינו נוגע באוכל, שכ״מ ברמ״א יו״ד ספ״ט ס״ג (עכ״פ בין תבשיל ש״ב לתבשיל של גבינה). ערך לחם יו״ד שם ס״ב בשם יש מקילין, בגבינה אחר בשר, כשיש לו מגריפה (אבל י״ג: נר יפה). פר״ח שם סק״ט. ערוה״ש ס״ח. שם סי״ג. אבל בפמ״ג שם בש״ד סק״ג שנכון להחמיר שאי״ב טירחה. וכ״כ בברכ״י שם סקט״ו שכן המנהג, והו״ד בכה״ח סקל״ד. ומ״מ עדיין י״ל שבנדו״ד כל כי האי חומרא לית לן למיחש). אבל בשולחן הטהור (קאמארנא) או״ח סקע״ג סי״א משמע ליטול גם כשאוכל במזלג, ע״ד הסוד. (ומש״כ בתחילתו להקל בכה״ג - מיירי בנטילה של רשות ממש, בין תבשיל לתבשיל בשניהם ש״ב, וכיו״ב. וצ״ב).

והנה ברמ״א כ׳ לאכול דבר ביניהם ולשתות דהוי קינוח והדחה. ועכצ״ל דלאו או או קאמר, וצ״ל שניהם אכו״ש, והוא כמבואר בשו״ע לעיל מינה בספ״ט ס״ב. ואם אוכל פת שרוי׳ במשקה, עולה במקום קינוח והדחה (פמ״ג ספ״ט בש״ד סקי״א לענין בשר אחר גבינה. אבל מסיים שם מד׳ הלבוש שם ס״ב, שטוב לעשות כ״א בפ״ע). ועפ״ז א״ש שהרמ״א הוסיף על ד׳ המחבר והחמיר לשתות ביניהם, שהמחבר לא הצריך לשתות ביניהם, כיון שכ׳ לאכול פת שרוי במים. ועצ״ע במש״כ הרמ״א שנוהגים שלא לרחוץ הפה, שהרי גם למחבר אינו רוחץ פיו, כ״א אוכל פת שרוי בכדי לרחוץ פיו, והיינו שעולה לו במקום הדחה, ולרמ״א שותה ביניהם במקום הדחה, וא״כ מאי נפק״מ בזה. ולא מסתבר כלל לומר דלרמ״א צ״ל קינוח והדחה, כאו״א בפ״ע, ונמצא מה שהחמרת עליו ממקום א׳ הקלת עליו במק״א, וקולו חומרו. ולכאו׳ מ׳ קצת בכוונת הדברים, שהמחבר הזקיק הדחה דוקא או אכילת פת שרוי׳, ולא סגי לי׳ בשתי׳ בעלמא. וצ״ע מנ״ל הא. וצ״ב. ואיך שלא יהי׳, צל״ע במש״כ בחכמ״א כלל סח סוס״א, והב״ד במשנ״ב סקע״ג בשעה״צ סק״ב, לשתות ביניהם, והשמיט האכילה, וכדבריו נהגו בכ״מ - שהרי בלי אכילה אין כאן קינוח. ומש״כ בשל״ה שם להפסיק במשקה אשר ישתה - פשוט דהיינו חומרא יתירה, תוספת על העיקר, ובהא לא סגי, והיינו שנוסף לנט״י וקינוח והדחה - ס״ל שישתה מעט שלא יגעו באצטומכא. 

והנה בתוד״ה כוורא מו״ק יא, א (הובא בהגהות רעק״א כאן) שתופסים סכנה לשתות מים, ושמא נשתנו הטבעים מזמן הש״ס. וראה מש״כ בפסקי תוס׳ שם. וכבר רמז לזה בפיר״ח שם: באותה העת ובאותו מקום היו אומרים להם הרופאים כשתאכל דגים שתה אחריו מים. ובתוסהרא״ש שם: האידנא יין טוב יותר. וראה בפי׳ ר״ש בן היתום שם. ועיי״ע כס״מ דעות פ״ד הי״ח. 

ועפ״ז כ׳ אאזמו״ר זצ״ל בספרו שמ״ב עקצשו״ע סל״ג סק״ב בטעם המנהג לשתות יי״ש דוקא (ראה משנ״ב סקע״ד בשעה״צ סקמ״ו. סה״ש תרצ״ז ע׳ 189. ולהעיר מסה״ש תרפ״ז ס״ע 115). ואנא חלא בר חמרא אפרש כוונתו, שבגמ׳ שם אמרו מיא ולא שיכרא, שיכרא ולא חמרא, וא״כ אא״פ לשתות יין ושכר ג״כ. ולהוסיף, שבכמה ראשונים (ערוך ערך כוור. פיר״ח שם. ראבי״ה סתתכ״ג. ועוד) הגי׳: חמרא ולא שיכרא. וא״כ גם בין יין ושכר (כשאין לו מים) מספקא לן הי מינייהו גרע טפי. וראה במנהג הנ״ל בדרכי חו״ש סשצ״ו. אבל בכ״מ כתבו לשתות מים דוקא - ראה מדרש תלפיות ערך היינו דאמרי סק״כ. וראה כה״ח פלאגי סכ״ד סקמ״ז. 

ובדין העלאה על השולחן - הנה, בבאר שבע סי״ז מפורש להדיא שאין איסור העלאה בשא״ס. וראה בארוכה בש״ך ספ״ח סק״ב. וכ״כ לעניננו בפתה״ד או״ח סקע״ג סק״א. ועוד (והו״ד בכה״ח או״ח סקע״ג סק״ו. יו״ד סקט״ז סקל״ה. ומש״כ להסתפק באדם א׳ - הנה, מגוף דבריהם בגופן שלהן, מוכח שבכל גווני לית לן בה). וכ״ה בשו״ת נוב״י מהדו״ק אה״ע סי״ג. תפארת יעקב חולין רפ״ח ד״ה ואסור להעלות. וראה שו״ת שבה״ל ח״ו סקי״א (בתורת חומרא). יבי״א יו״ד סי׳ ס. וגם הרב קהל יהודא, הובא בדרכ״ת סקי״ג שהעלה סברא להחמיר, כ׳ רק כמסתפק, וסיים עלה שיל״ד.