Halacha2goThe one minute halacha

בכגון דא יש להמליץ מש״כ הפלא יועץ (ערך אסופה) כמה טובה עשו לנו בעלי אסופות וכו׳ ובפרט כגון אנן דור יתום יתמי דיתמי אשר טרדות הזמן רבו עלינו ואין הפנאי מסכים אתנו כל כך ללמוד בשקידה כל כך כמו הראשונים ודעתנו קצרה וכו׳ וכן יעשו בכל דור ודור כל ת״ח אשר חננו ה׳ דעת וספרים הרבה ישתדל להועיל לרבים בדברים הנצרכים מאד כאמרם הכל צריכים למארי חטייא ויעשו אסיפות כיד ה' הטובה עליהם וכו׳ שודאי הגמור יותר טובים לנו אלו הספרים של אסיפות מכל חבורי הפלפולים וחריפות וכו׳ ולכן כל ת"ח ירדוף אחריהם כאשר ירדוף הקורא בהרים ויד כל ממשמשת בהם כל שעה וכו׳, עייש״ע שהאריך בענין זה. 

וראה בפרטיות בעניננו בס׳ סוכרת והלכותי׳ (ונגר) שי״ל בזמן האחרון (ה׳תשע״ו) שהאריך בכל פרטי ההלכות השייכות לענין זה, ונאספו שמה כל הדברים, ניתי ספר וניחזי. 

ולא נותר לנו אלא לבאר בנוגע לחושבי״ס כשלא יגרום שום דיחוי ועיכוב, אם יש מקום להחמיר לחלל ע״י שינוי דייקא או לא.

דהנה דעת המחבר סשכ״ח סי״ב שצ״ל דוקא ע״י ישראל גדולים בחכמה. והרמ״א הביא דעת החולקים דס״ל שבאם אפשר צ׳ לעשות ע״י שינוי, וכן ע״י גוי, וסיים עלה שכן נוהגים. והט״ז סק״ה חולק ע״ד הרמ״א בתוקף, ולדעתו יש איסור לעשות ע״י גוי, ואדרבה - איסור יש בדבר. ועל מש״כ הרמ״א שכן נוהגים - כתב עלה הט״ז שאין מזה ראי׳ דלאו מנהג ותיקון [ותיקין] הוא.

ובשו״ע אדה״ז סי״ג הכריע שהעיקר כהדעה שא״צ גוי. ולא זו בלבד אלא שטוב שלא לנהוג לעשות ע״י גוי שלא יסברו שיש איסור ע״י ישראל, ולפעמים לא יהא מצוי ישראל ויסתכן החולה. (והוא עדמש״כ הט״ז שם, אלא שהט״ז נקט לשון איסור. וכ״ה בשו״ע אדה״ז שם בדעה ראשונה. אבל במסקנא דמילתא כ׳ אדה״ז רק שטוב שלא לנהוג כן. ולא זו בלבד אלא שממנהג זה נגרר חומרא להלכה למעשה, עיי״ש בס״ד במוסגר. וגם שבשו״ע אדה״ז כתב עצה להרוצה לעשות ע״י גוי, וכדלקמן. ומשמע דלא איכפת לן אם יעשה כן. אבל בט״ז אף שהביא עצה הנ״ל - סיים עלה: אבל עיקרא דמילתא שלא ישגיח על הגוי כל עיקר).

ומעתה, יל״ע לענין שינוי, שלא הוכרע בפוסקים. וגם בדעה קמייתא לא הוזכר כלל שאין לעשות ע״י שינוי. וראה בכה״ח כאן סקע״ד. ועיי״ש בסק״ע. ולהעיר מביהגר״א כאן סקל״ג (ע״פ ההגהה בדמשק אליעזר). וראיתי מביאים מהחמ״מ כ׳ שבט״ז לא קאי לענין שינוי. וז״א, שכוונת החמ״מ רק למש״כ הט״ז שדעה זו היא משלה״ג בשם ריא״ז. ועז״כ שבנוגע לשינוי ה״ז מד׳ הרמב״ן. ותו לא.

ואכן בקצוה״ש סקל״ה בבדה״ש סק״י כ׳ שמש״כ אדה״ז ״והעיקר כסברא הראשונה״ לא קאי בענין שינוי. וכתב עוד שלא הכריע אדה״ז בענין זה ולכן יש להחמיר בשל תורה. (ויל״ע באם באמת עובר אדאורייתא לשי׳ זו, שאף של׳ אדה״ז ״שלא יהא חילול מה״ת״, וכן בהמשך שע״י שינוי ״אין איסור מה״ת״ - יל״פ בדוחק שהכוונה לגוף המלאכה מצ״ע, ולא במחלל לחושיב״ס. וראה חזו״א סנ״ט. ועיי״ע בשו״ת מגד יהודא סי׳ י סקנ״ב. וילע״ע. ואכ״מ כעת). וראה במשנ״ב סשל״א סקכ״ד. ועיי״ש בשעה״צ סקי״ט. 

איברא, שבמג״א סש״ל סק״ג מוכח להדיא שכמחלוקת לענין גוי, כך מחלוקת לענין שינוי. והוא מדברי המ״מ שבת פ״ב הי״א שהביא מחלוקת הראשונים בנדון. וכ״כ בא״ר סשל״א סק״ז. וכ״כ בחכמת שלמה סשכ״ח סי״ב. (והן אמנם באו״ז הל׳ יולדות מ׳ לחלק ביניהם, שאף שצ״ל ע״י ישראל מ״מ מהדרינן אהתירא בשינוי - עדיין אין לנו ראי׳ בדעת המחבר, ובדעת הט״ז, ובנוגע להלכה). 

ולפ״ז, לההכרעה שהעיקר כסברא הראשונה, לעשות ע״י ישראל, ה״ה שאין לעשות בשינוי. ואולי יש להכריח כן ממש״כ אדה״ז שם ס״א הטעם (מד׳ המ״מ שם, הביאו המג״א) במה שביולדת דייקא צריך שינוי, דלכאו׳ מדוע הביא שלא כדרכו טעם שהוא שלא אליבא דהלכתא. (ולהעיר שכבר כתב כטעם הנ״ל במאירי שבת קכח, ב). ומינה שבשאר חושיב״ס הוכרעה ההלכה שלא לשנות. (ולהעיר ממקו״ח רסי׳ של, דהתם מיירי בדבר שאין במניעתו סכנה. וממילא בלא״ה אין ראי׳ משם שצריך לשנות). 

ועדיין י״ל שאכן לדעה קמייתא א״צ שינוי, אבל מנין לנו לאסור ע״י שינוי. ולא עוד אלא שיתכן לומר ג״כ שאף שהעיקר כסברא הראשונה, מ״מ כיון שהמנהג כדעת הרמ״א, לא הורה אדה״ז לעשות היפך הנהוג. (ואדרבה - שכנ״ל, ע״פ מש״כ אדה״ז בס״ד, מחמת המנהג נצמח חומרא, אף שהעיקר דלא כהמנהג, ולא זו בלבד אלא שטוב שלא לנהוג כן), ורק בענין עשי׳ ע״י גוי, כ׳ שטוב שלא לנהוג כן מטעם שנת׳. 

אבל עצ״ע שהרי גם בזה שייך חשש הנ״ל שהעומדים יסברו שצ״ל בשינוי דוקא ויבואו להחמיר גם כשיש דיחוי ועיכוב. ושו״מ שהעיר כן בשו״ת מנחת שלמה ס״ז סק״ג ע״ד המשנ״ב סקל״ה. ובשלמא להטעם שמא יתעצל הנכרי, אי״ז שייך לענין שינוי, משא״כ להטעם שיכשיל את הרואים בנוגע לעתיד, א״כ הה״נ לענין שינוי. ומוכרח עכ״פ שיגלה לרבים שיש היתר גם שלא ע״י שינוי, ושבאם אא״פ בשינוי עושים כדרכו. אכן בקצוה״ש שם כתב שפשוט שצריך לומר כן. וכ״ה בשש״כ פל״ב הע׳ פח. (וראה מש״כ בזה בתורת נחלת הר חב״ד גל׳ קכח ע׳ עג ואילך). 

אלא שלא נת׳ טעמו, שהרי חובת ההודעה לרבים היא רק לפי ההכרעה שלא כד׳ הרמ״א, ולדבריו אין לנו הכרע לענין שינוי, ומהיכא תיתי שמחוייב לומר כן. או כלך לדרך זה, שבאם נפשך לומר שבאמת צ׳ לגלות לרבים, ע״כ ה״ט דחיישינן שיסברו הרואים שאסור כדרכו, וא״כ עדיף טפי לעשות כדרכו, שהרי עצה זו אינה מעיקר הדין כ״א להרוצה לנהוג כן, ורק באופן ד״עכ״פ״ (ובט״ז: לכה״פ).

ועוי״ל שבאמת רק בנכרי מועיל מה שמגלה לרבים, שהרי אומר להם בטעם שעושה ע״י נכרי, כיון שהנכרי מזומן כאן בלא״ה, אף שמותר ע״י ישראל, ובדרך ״מהיכא תיתי״, אבל איך יפרנס העושה בשינוי להסביר להעומדים במה שהקפיד לעשות בשינוי דוקא, שלא כדרך שעושה בחול, שזה מורה קצת שאין בזה היתר. וצ״ע באם שייך לומר שהשינוי ״מזומן כאן״. ולאידך מקום מסברא לומר שהרופאים לא ידקדקו באם עושה ע״י שינוי, משא״כ בנכרי יש חשש מכשול. (וידעתי גם ידעתי שאפשר להתפלפל בסברות לכאן ולכאן, ויד הדוחה נטוי׳ בחילוקים שונים. ועלינו מוטל להתחקות אחרי מקור ושרש הדברים בפוסקים). 

ועוד יש להוסיף שברמ״א עצמו ביו״ד סרס״ו ס״ד שתק להמחבר בד״ז. 

וצ״ע ממש״א לענין מילה שלועס בשיניו (שבת קלג, א ובתוס׳ שם, ב ד״ה לועס). והביאו אדה״ז סשל״א ס״א. [וראה בלקו״ש חי״א ע׳ 350 מה שהוכיח מכאן בדעת הרמב״ם שדחוי׳]. וי״ל דמיירי רק בהכנת צרכי רפואתו לפני המילה. וראה עוד מה שהוכיח בתורת היולדת פל״ב הע׳ ד עד״ז. או״י שמילה דמי ליולדת שצ׳ לשנות, כמ״ש המ״מ שם בטעם הדבר, שאין א׳ מאלף מת מחמת מילה. ובאמת, במ״מ עצמו כתב בטעם החילוק, שבמילה שאני לפי שהן מכשירים שהי׳ אפשר לעשותם מע״ש. וראה גם בשפ״א שם. (וראה שו״ת מגדנות אליהו או״ח ח״ב סי׳ קל. ומשה״ק שם בד׳ שו״ע אדה״ז - תמוה, שפשוט שד׳ אדה״ז שם היינו רק בשי׳ הרמ״א). ועפ״ז יובן היטב המשך הדברים בשו״ע אדה״ז שם לענין שאר חולים שאי״ב סכנה שאינו מותר כ״א בשינוי - דלכאו׳ מאי שיאטי׳ דחושאיב״ס לכאן. ועכצ״ל דמילה שאני, ומינה ילפינן רק לחושאיב״ס, ולא לכל שאר חושיב״ס. 

כמו״כ יל״ע דלכאו׳ העשי׳ בשינוי ה״ז בכלל מאכילין הקל קל, ומאי שנא. ויש לחלק, שכיון שעושים כל דבר שרגילים לעשות בחול, ממילא לענין זה אי״ז חילול כשעושה כדרכו בחול. אבל במאכילים הקל קל, הרי ג״ז אופן שעושים בחול לפעמים. ועכצ״ל ולחלק באיזשהו אופן למ״ד הותרה מ״ט מאכילין הקל קל. וה״ה לעניננו. וראה מש״כ בעמק ברכה יוהכ״פ ס״ג. וי״ל. 

ואולי יש להוכיח כן מהא דאמדוהו לב׳ גרוגרות (מנחות סד, א), דעדיפא הול״ל לתלוש בפיו שיהא באופן של שינוי. אבל הא ל״ק, די״ל דמיירי באופן שאא״פ לתלוש בפה, או להדעות שתולש בפה אינו בגדר שינוי (ראה מג״א סשל״ו סקי״א. אדה״ז שם סט״ז). ושו״ר שבשו״ת רב פעלים ח״א ס״כ כתב (וכ״כ בספרו בא״ח ש״ב תצוה סט״ו) שבאפשר צריך לתלוש בפיו. לאידך, מזה שכל הראשונים והאחרונים סתמו בזה, מ׳ קצת דלא כוותי׳.

ויש להמתיק הדברים, ובסגנון אחר, ובהקדמה דהנה יש שכתבו שד״ז תלוי אי אמרינן דחוי׳ או הותרה. (וראה ישוע״י סק״ב במה שהוכיח עפ״ז כדעת המחבר - גם לענין שינוי). אבל בשו״ע אדה״ז שם נראה בעליל שלכו״ע דחוי׳, ועכ״ז מחללים ע״י ישראל, לפי שאין כאן חילול כלל, עיי״ש. ועיי״ע בשו״ת הצ״צ סל״ח. [וראה בלקו״ש חכ״ט ע׳ 356 שב׳ הדעות בשו״ע אדה״ז כאן הן ב׳ גדרים בדחוי׳. ובלקו״ש חכ״ז ע׳ 135 לאחרי שכ׳ בהסברת הענין שא״צ שינוי לפי ששבת ה״ה כחול לכל הדברים, הביא שם בהע׳ 23 שדעת אדה״ז שכ״ה גם אם נאמר שדחוי׳. והיינו לדעה קמייתא דס״ל שא״צ לשנות. ועייש״ע בהע׳ 33. ולפ״ז מה ששבת ה״ה כחול אי״ז סותר לענין דחוי׳. והרי הרמב״ם כ׳ תרווייהו, שדחוי׳ היא (שבת פ״ב ה״א) ושה״ה כחול (שם ה״ב)]. ובשלמא לענין מה שמחלל ע״י ישראל דייקא, אפשר לבאר ע״פ ל׳ אדה״ז שם: שכיון שאין דרך להצילו אלא ע״י מלאכה האסורה בשבת וכו׳ הרי נדחה בשבת בשבילו לגבי ישראלים המחוייבים בהצלתו וכו׳ ואין כאן חילול כלל. והיינו שלענין זה סמי מכאן נכרים וכו׳, כיון שישראל חייבים בהצלתו ולא הם, ומכיון שהדרך להצילו הוא ע״י מלאכה א״כ זה גופא ציותה התורה לחלל שבת. אבל לענין שינוי, צ״ב דלמ״ד דחוי׳, הרי יש דרך להצילו במלאכה המותרת (מה״ת). ועכצ״ל שכיון שאי״ז כדרכו אי״ז בגדר ״דרך להצילו״. ובסגנון אחר, שכשצריך לעשות מלאכה זו, וכשאא״פ לרפאותו באופן הרגיל ללא חילול שבת, ה״ה עושה כדרכו ללא שינוי, שא״צ לשנות במלאכה גופא שעושה כעת בשביל החולה או לעשותה ע״י גוי, אבל במקום שאפשר לשהות ולא לחלל שבת, או בדבר שאין במניעתו סכנה בזה, אכן אמרינן שרק דחוי׳ היא ולא הותרה. ומדוייק בל׳ הרמב״ם: ״כחול לכל הדברים שהוא צריך להן״. (אלא שלדעת המ״מ בהי״א שם צ׳ לפרש באו״א, דפי׳ ״שצריך להן״ - היינו מה שרגילים לעשות בחול. וראה בשו״ת הצ״צ שם שי״ל דהרמב״ם לא ס״ל דינו של המ״מ). וראה עד״ז בשו״ת בית יהודא סוסי׳ נט.

ועוד ילה״ע מדעת הסוברים, ומטו בה משמי׳ דהגר״ח מבריסק, ובאו הדברים גם בחי׳ הרי״ז הלוי שביתת עשור פ״ב ה״ח, שהך דמאכילים הקל קל או פחות מכשיעור ביו״כ קאי רק בחולה שחוששים שיכבד חוליו ויסתכן, אבל כשהוא כבר במצב דחושיב״ס מאכילים אותו שיעור שלם ללא דקדוק. (ולהעיר שהרי״ף והרמב״ם השמיטו הלכתא דא שאוכל פחות מכשיעור. ואכ״מ. ועוד ילה״ע מד׳ הרא״ש יומא פ״ח סי״ד לענין ששוחטים לחולה בשבת ואין אומרים שנאכילנו נבילה, ש״כיון שהתירה תורה פקו״נ הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול״. ומ׳ קצת שאין אומרים מאכילים הקל קל לענין שבת. אבל לכאו׳ מוכרח הפכו מדין אמדוהו לב׳ גרוגרות וכו׳. ואוי״ל ולחלק בין ריבוי בשיעורים או ריבוי במלאכה למאכילים הקל קל. או״י שבאמדוהו וכו׳ הרי שניהם מזומנים לפנינו, ולכו״ע גם למ״ד טומאה הותרה, אי איכא טהורים וטמאים עבדינן בטהורים, ורק דלא מהדרינן אבתרייהו. ועייג״כ בשו״ת שמש צדקה יו״ד סכ״ט, שנבילה אינה בגדר מזומנת. ואולי י״ל עד״ז (אף שאי״ז במשמעות דבריו) שכ״ה גם לענין מלאכה בשינוי, שאי״ז בגדר מזומן לפנינו. וצ״ע). 

ועפ״ז א״ש מה שביולדת צ׳ לשנות ״אף שאין כאן חילול כלל״ (כל׳ אדה״ז), דלכאו׳ צ״ב מאי אהני לן שהוא מדברים הטבעיים ואין א׳ מאלף מתה מחמת לידה (כסברת המ״מ), והלא ״כשכורעת לילד ה״ה בסכנת נפשות״ (רמב״ם שם הי״א). ובפרט לדעת המ״מ (עצמו) שמותר לחלל גם לדברים שאין במניעתו סכנה. ולהנ״ל י״ל שבאמת אין היולדת דומה לחושיב״ס, שהרי בעשיית כל צרכי׳ לא תסתכן, ואהני לן סברא הנ״ל לומר לנו שאין חשש סכנה מצ״ע, משא״כ בחולה מסוכן לפנינו. 

והדברים מודגשים לפי הגי׳ ברמב״ם: ״ה״ה כסכנת נפשות״ (ראה ברמב״ם פרנקל). ועפ״ז ז״כ המ״מ במש״כ שם: ״וזהו שכתב הרי היא כסכנת נפשות״, שכוונתו לדייק מל׳ הרמב״ם שאי״ז סכ״נ ממש. (ולא כפי מה שראיתי לא׳ המחברים שרצה לדייק ממילת ״היא״, והעמיס כוונה דחוקה זו בד׳ המ״מ, ואין הדעת סובלתו). ולהעיר שבחי׳ הנק׳ ע״ש רי״ז הלוי (סוף יומא) כתבו שביולדת מיירי כיושבת על המשבר שעדיין אין כאן סכנה ממש ומה״ט צ׳ לשנות.

ובנוגע למעשה, אף שלא מצאנו לע״ע הכרעה ברורה שאסור לעשות ע״י שינוי, כ״א שא״צ בשינוי, ולכאו׳ בכיו״ב מקום להחמיר בשל תורה וכד׳ קצוה״ש הנ״ל (את״ל שה״ז איסור של תורה גם בכה״ג) - הנה גם לסברתו ה״ז רק באופן שמגלה לרבים שבאמת מותר לעשות שלא ע״י שינוי. ולא מצינו שינהגו כן. וכמ״פ אא״פ הדבר להעשות כן. 

ועוד להעיר שעמא דבר אינו מבחין בין שינוי גמור לשינוי שעדיין הוא כדרכו. וממילא העלו חרס בידם. וגם לפעמים ה״ז חומרא דאתי לידי קולא, שמרוב הלחץ זה הדחק לעשות שלא כצורה שרגילים לעשות בחול, אין הדבר עולה בידם כהוגן, וה״ז גרמא בנזקין לחילולי שבת נוספים. ועוד ועיקר, שכמ״פ ה״ז גורם לעיכוב ודיחוי, וקשה להבחין בין דם לדם, לידע אם הדבר ממתין או לא. 

ומכיון שסו״ס יתכן החשש שמכשילן לעת״ל, שיסברו הרואים שצ׳ לשנות לעולם, וגם שאר חששות הנזכרים, עדיף טפי להורות לעם השם לעשות כדרך שרגילים לעשות בחול. (ומה גם שכמ״פ אי״ז ספק של תורה, מכו״כ טעמים צדדיים. ולפעמים ה״ז ח״ש, וחזי לאצטרופי דעת החכמת שלמה (או״ח סוסי׳ שכח. יו״ד סי׳ קנה. ובספרו שו״ת האלף לך שלמה סכ״ב) להתיר ח״ש לחולה, והרי לדעתו כ״ה אפי׳ בחושאיב״ס. וכ״מ בחינוך מ׳ שיג. ועיי״ש במנ״ח. וראה שו״ת צ״צ או״ח סי׳ סב. וראה בארוכה, מלא כל האר״ש, בשו״ת יבי״א ח״ב יו״ד סי״ב. ואכ״מ). ועל המחמיר במקום ספק פקו״נ - להביא ראי׳. 

וכדומה ברור שאין העולם נוהגים בשינוי כלל. ואדרבה מוחלפת השיטה - שבכ״מ בחברות הצלה יש שנהגו להחמיר לחלל רק ע״י גוי (וטעמם ונימוקם עמם במה שלא חשו לד׳ הט״ז. ולפענ״ד לא צדקו דבריהם כ״א בחזרתן. ואי״ז מעניננו כאן), ועכ״ז במקום שאין נכרי מזומן - מחללים כדרך וללא שינוי כלל.

וראה מש״כ מזה בשו״ת נשמת שבת ח״ה סרכ״ג. והנלפע״ד כתבנו. ועוד יש להאריך בכ״ז. ומה שהלב חושק הזמן עושק. ועוד חזון למועד.