Halacha2goThe one minute halacha

בענין תולמ״ה בהוריד הדלת לגבי מזוזה - הנה לכל לראש קייל״ן דלא כהרמב״ם לגבי פתח שאי״ב דלת. ובשו״ע סרפ״ו סט״ו נקט כן בפשיטות (ודעת הרמב״ם - בשם יש מי שפוטר). ומשמע דליכא נפקותא בהא מילתא גם לענין ברכה. ויתירה מזו, בד״ח על הל׳ קטנות סקכ״א דאף שהחומרא מביא לידי קולא בברכה לבטלה - ה״ז חומרא לגבי מצוה מדאורייתא. וראה גם במאורי אור (ווירמש, עוד למועד, יומא י, א - לח, א בדפי הספר) דנקטינן לקבוע בברכה. ולכאו׳ כן מוכח מזה שמניחים המזוזה בטפח החיצון - דלהרמב״ם העובי מחוץ לדלת פטור ממזוזה - ראה שו״ת אבנ״ז יו״ד סשפ״ז סק״ז (אבל ראה בשו״ת שבה״ל ח״ב סקנ״ו). ולהוסיף שבכ״מ מצינו שכשהמחלוקת היא בהמצוה ולא בברכה, מכיון שנתחייב במצוה משום ספק, נתחייב גם בברכה (ראה שו״ת הרדב״ז ח״א סרכ״ט. חיים שאל ח״ב סי״ז. ארץ צבי ס״ה, וה״ר משו״ע אדה״ז סקס״ח סי״ב. וראה בהנסמן בשו״ת יבי״א ח״ה או״ח סמ״בסק״ג. ילקוט יוסף כללי ספק ברכות ס״ו. ועיי״ש בשוה״ג בשו״ע אדה״ז שמציין ל״מ״ש בסי׳ תרמו ראיות לזה״. ועפ״ז א״ש מש״כ אדה״ז באו״ח סתפ״ו שיש לסמוך על שיעור קטן דכזית במרור, אף שסב״ל (ראה במשנ״ב שם. ועי׳ במה שכתבנו במ״מ וציונים להלכה יומית אות רלה), והיינו כנ״ל (ראה הלכות ליל הסדר אשכנזי לשם)). ואכ״מ בזה.

ומה שנוהגים לברך על פתח אחר שי״ב דלת, היינו משום לצאת ידי שניהם. אלא שהש״ך סרפ״ו סקכ״ה כתב לקבוע ללא ברכה, וכפה״נ היינו משום חומרא דברכה לבטלה. ואין אחר דבריו כלום. (ואכן בס׳ מזוזות ביתך סרפ״ו בשעה״צ ס״ק קכ״א תמה עליו דהרי לא קייל״ן כהרמב״ם). ומדברי הש״ך נראה שחשש גם לענין תולמ״ה לגבי קביעת הדלת בפעם הראשונה.

ובכל אופן, לעניננו הביא בפת״ש סקי״ג וסקי״ד משו״ת ארבעה טורי אבן (בנוגע לחדר שקבעו שם סוכה) ומסידור דה״ח (בעניננו) שאי״ב משום תולמ״ה. וכ״כ להקת אחרונים - סידור יעב״ץ הל׳ מזוזה סי״ד. דע״ק סקכ״ג, ומק״מ שם סקמ״ז. שו״ת מהר״ם שיק או״ח סש״כ. שו״ת שו״מ מהדו״ג ח״ב סקס״ו. ברכת הבית שנ״ט סי״ז. ועוד. וכן הוכיחו משו״ת מהרי״ל החדשות ס״ו (כשנתעגל כנף הציצית). וכן משו״ת מהר״ם מינץ סי״ג. וכ״מ גם בהגמי״י מזוזה פ״ו סק״ד. וכ״מ שנקט בשו״ת מהרי"מ פדוואה ס״ט בסופו. ובמזוזות מלכים הלכה למשה ס״ק רכז מביא חבל פוסקים להקל והכריע הלכה למעשה להקל. ובשו״ת בצה״ח ח״ו סק״ב שמנהג העולם להקל. ובהגהות רעק״א סרפ״ט ס״ה כ׳ גם בהוריד המשקוף, שאם הורידו עם המזוזה אין לחשוש משום תולמ״ה עפ״ד המג״א בהל׳ ציצית סט״ו סק״ג. וכש״כ בנדו״ד. ויתירה מזו, כשהחזיר אותו דלת די״ל שלכו״ע אי״ב משום תולמ״ה - ראה שו״ת תשוה״נ ח״ב סתקמ״א.

וגם בש״ך לא מיירי אלא כשעיקר קביעת הדלת לא נעשית עד אחרי הנחת המזוזה. (ובכה״ג, הרי כ׳ כן הרמב״ם עצמו בשו״ת סשל״ה בפי׳ ד׳ הגמ׳ מנחות לג, א ״תלי דשא ברישא״ שצ׳ לקבוע המזוזה אחרי עשיית הדלת). ולהעיר שבש״ך גופא מוכח דבנדו״ד לית בה משום תולמ״ה מזה שלא נקט נפק״מ בכה״ג. וכן גם בחיי״א כלל טו ס״ט, ובקיצור שו״ע הנזכר. וגם בשו״ת מהר״א ששון - הובא ברעק״א - שהחמיר, מיירי רק בעקר כל צוה״פ.

וכנ״ל - בלא״ה לא קייל״ן מעיקר הדין כהרמב״ם.

ובאמת, מקום גדול לומר שגם לדעת הרמב״ם לא נפקע חיוב מזוזה מהבית בשעת הורדת הדלת, כיון שדעתו להחזירם. וכמ״ש בקרן אורה מנחות לג, א שאם בדעתו לקבוע בו דלת חייב במזוזה מעכשיו. וכ״ה בהעמק שאלה שאילתא קמה סקי״ב ודייק כן מל׳ הרמב״ם, עיי״ש. ואף גם למש״כ הש״ך - בנדו״ד שכבר הי׳ בו דלת ודעתו להחזירו, שאני. וכ״כ בשו״ת מגדל צופים ח״ב או״ח ס״ב מד״ע, עיי״ש סברתו. וי״ל באו״א קצת שלא נתבטל מהפתח שם שער ע״י שהורידו הדלת. ועוי״ל בסגנון אחר שגם לדעת הרמב״ם כשצורת תשמישו עם דלת א״צ שהדלת תהא מחוברת בו. וראה כן בחובת הדר פ״ז סקמ״ב שנסתפק לדעת הרמב״ם בדלת שמפרקים ומחזירים בכ״י.

והנה בשערים מצויינים בהלכה לאאזמו״ר זצ״ל סי״א סקי״ב הביא מד׳ השו״מ כנ״ל שאי״ב משום תולמ״ה כיון שתחילת עשייתו בהכשר. וציין לד׳ המג״א בהל׳ ציצית (סט״ו סק״ג) ובהל׳ סוכה (סתרכ״ו סק״ז). [וכ״פ אדה״ז בסתרכ״ו סי״ט שבאופן שתחילת עשייתה בכשרות לית בי׳ משום תולמ״ה. וראה לקמן במש״כ אדה״ז בהל׳ ציצית]. אלא שלאחמ״כ הביא מש״כ בשו״ת מהרש״ג יו״ד סנ״ג דהכא שאני דפנים חדשות באו לכאן כיון שעקר כל הדלת. [ולהעיר שכחילוק הנ״ל כ׳ בשו״ת ישועות מלכו הל׳ מזוזה פ״ו ה״א. ועד״ז בשו״ת כת״ס יו״ד סקל״ט]. והוסיף אאזמו״ר לציין לעיקרי הד״ט (הל׳ מזוזה ס״ב) שכ׳ בסתמא לפסול. אלא דשם מיירי בעקר כל הפתח ולא רק הדלת, יעוש״ה.

אולם, כדרכו בקודש, אחז צדיק דרכו, ונמנע אאזמו״ר מלכתוב ההכרעה בנוגע למעשה. וסמך על המעיין שישר תחזינה עיניו. וכנ״ל, רוה״פ הכריעו בכגון דא להקל.

והנה, באמת חילוק וסברא הנ״ל הלא היא כתובה על ספר, דהנה בשו״ע אדה״ז בהל׳ ציצית סט״ו ס״ט כ׳ להחמיר בציצית שנקרע ובכל חלק אי״ב שיעור, ד״כיון שכבר נפסלה הציצית שוב אינה מתכשרת ממילא ע"י מה שיתפור אתב' החלקים זה אל זה, כיון שאינו עושה מעשה בגוף הציצית [ו]התורה אמרה גדילים תעשה ולא מן העשוי כבר בפיסול״. ולכאו׳ צ״ב מ״ש ציצית מסוכה. ועכצ״ל לחלק, שהציצית נפסלה מצ״ע משא״כ בסוכה לא נפסל הסכך מצ״ע כ״א שהגג גורם לפיסולו. וככל הדברים והאמת האלה, מבואר במג״א סכ״ג סק"א בנוגע למש״כ המחבר שהנוהגים לקשור הציציות זב״ז כשנכנסים לביה״ק לא הועילו כלום משום תולמ״ה, ״דל״ד, דהתם אין הפסול בגוף הסוכה רק בדבר אחר המונעו, לכן כשמסירו כשר, אבל הכא הפסול בגופו״, ועיי״ש בלבוש.

ועפ״ז צ״ע ובירור בגדר הפטור כשאין לו דלת אם הוא בגופו או מחמת דבר אחר. והנה בשו״ת הרמב״ם הנ״ל כ׳ שאין בו שם שער. (ולהעיר שכבר כתבו כו״כ שתשו׳ הרמב״ם הנ״ל מזוייפות). אבל בכ״מ מבואר פסול באין דלת באו״א, וכדלקמן.

אמנם, בלא״ה גם בנוגע לציצית לא נפסקה הלכה בענין זה. ואדה״ז כת״ש בסי״א שבמקום שאא״פ בענין אחר יש לסמוך על סברא האחרונה, עיי״ש ובקו״א ס״ב. וא״כ אין הכרח להחמיר גם לענין מזוזה, ולצרף שי׳ הרמב״ם לחומרא.

והנה בישועות מלכו שם כ׳ ״דעיקר הפטור משום דאינו משתמר ולא מקרי דירה״. וא״כ נ׳ פשוט שאי״ז פסול בגופו. (ועיי״ש שר״ל עפ״ז ד״גם לדעת רבינו החולק את חדרו במחיצה אף שאין לו דלת חייב דמשתמר במחיצה החיצונה וצ"ע״, וא״כ, מקום לומר בכל בית שהדלת החיצונה סגי לאשווי׳ דלת).

והנה לכאו׳ מקום לסתור הדברים לפמש״כ הצפע״נ (מהדו״ת ו, רע״ב, הובא בלקו״ש חט״ז ע׳ 446 הע׳ 27), דבלא דלתות אין עליו שם בית, וכ״כ כמה אחרונים, וא״כ נימא שה״ז כמי שסתר ביתו לאחרי קביעות המזוזה (ואכן כסברא זו כ׳ בשו״ת כת״ס הנ״ל). אבל פשוט שאאפ״ל כפשוטו שבלא דלת אי״ז בית, שאין לזה שחר, והכוונה רק כמ״ש בצפע״נ בהמשך הענין ״שצורת הבית הוא נשלם בהדלתות״. וא״כ סמי מכאן הסברא שה״ז כסותר ביתו. ובכל אופן, בשו״ת הרמב״ם מפורשת הסברא בדבר, שחסר בגדר שער. וא״כ בהסיר הדלת, כיון שגוף הפתח קיים, ורק חסר בתנאי צדדי שצ״ל שם שער, וקביעות המזוזה בפתח עדיין קיימת, לית לן בה משום תולמ״ה.

וגם בשו"ת דעת סופר יו"ד סי׳ ק לנכדו של הכת״ס כותב ש״באמת חילוק יש בין האי דדלת ובין הא דסי׳ טו [בנקרע רוב ג׳ בבגד וחזר ותפרה] ולא דמיא לגמרי לשם״. ועיי״ש שנדחק מאד ליישב דברי הכת״ס. ועייעו״ש בסי׳ קא.

ולהוסיף שהרי הדה״ח עצמו בהל׳ ציצית נקט כשי׳ הט״ז שגם בתחילת עשייתה בהכשר פסול משום תולמ״ה (וכמו שהעיר הכת״ס בזה). ובע״כ שמזוזה עדיף מינה. והאחרונים כתבו לבאר בכמה אופנים. וראיתי למי שכתב שבציצית כשנקרע נסתלק חיבור הציצית מהבגד וצריך שתחילת עשייתו מחדש תהא בכשרות, אבל במזוזה עדיין עשייתו קיימת, שא״צ כ״א שהמזוזה תהא קבועה בפתח ובבית, והדלת הוא רק ענין נוסף - ליתן לפתח שם שער, וכנ״ל. ואכ״מ להאריך בפרטי דיני תולמ״ה בציצית ולבאר החילוק בין הנ״ל לעניננו. והאריך בזה טובא וביאר הדברים בטוטו״ד בס׳ אגורה באהליך סנ״א, יעו״ש. ועייג״כ בשו״ת שאילת שאול ח״ב או״ח ס״א ובשו״ת מאזני צדק ח״ג או״ח סמ״ושביארו הדברים לפי דרכם.

ובלא״ה, בקרית ספר מזוזה פ״ה כ׳ שתולמ״ה במזוזה הוא מדרבנן דבמאי ילפינן לה ממזוזה לא ג״ש איכא ולא היקשא איכא. וא״כ פשוט שבספיקו יש להקל. [אבל בלבוש הובא במעיו״ט הל׳ מזוזה ס״ק ש דיליף לה מקרא. (ויל״ע עוד בשו״ת הצ״צ או״ח סי״א סק״ג). אמנם הלבוש עצמו בסתרכ״ו כ׳ שפסול בגופו היינו בחפצא של מצוה עצמו. וא״כ בנדו״ד, אף שהפסול בגופו - אינו בגוף המצוה, במזוזה].

והעירני ח״א, שבשו״ע אדה״ז סתרכ״ו ס״ט מבאר יסוד הפסול בתולמ״ה ״שהעשי׳ הראשונה שהיתה בפסול אינה נחשבת עשי׳ כלל״, משא״כ בל׳ רש״י (סוכה יא, א ד״ה ויתיב) ״כשאתה עושה סוכה תהא ראוי׳ לסוכה״ מ׳ ששרש הדין דתולמ״ה הוא, שאף שי״ב שם עשי׳ צ״ל עשי׳ הראוי׳ לסוכה. ועפ״ז נפק״מ באופן שי״ב עשי׳ של פטור ולא עשיית פסול, כבמזוזה שמה שאי״ב דלת אינו פסול אלא שאינו חייב עדיין במזוזה, שבכה״ג אינו בכלל הדין דתולמ״ה מדאורייתא.

ובכלל, יש להוסיף שלשי׳ התוס׳ מנחות שם (ועוד) אין שום מקור מלכתחילה לפסול תולמ״ה במזוזה.

ולסיכום, אתה יכול להרבות כו״כ ספיקות וספיקי ספיקות כאן: שמעיקר הדין גם ללא דלת חייב. וגם להרמב״ם בעומד לעשות דלת י״א שחייב. וגם את״ל שפטור, כשצורת תשמישו עם דלת א״צ שהדלת תהא מחוברת בו כעת. וגם אם נאמר לחייב בכה״ג, בהסיר הדלת בדרך עראי, מקום לומר שגם להרמב״ם חייב במזוזה. וגם י״ל דלהרמב״ם חייב משום דלת החיצונה. ואף את״ל לפטור בכהנ״ל - לכמה דעות אין פסול תולמ״ה במזוזה. וגם להסוברים לפסול תולמ״ה, לכמה דעות ה״ז מדרבנן, וא״כ יש לסמוך על עיקר הדין לחייב בפתח שאי״ב דלת. וגם אם נפשך לפסול, הרי לדעת המג״א בנעשה בכשרות אין לפסול. וגם להט״ז - בכה״ג עדיף טפי כיון שלא הסתלקה עשי׳ הקודמת.

ואיך שיהי׳, הנה גם הכת״ס שנטה קו להחמיר העיד בקדשו שמנהג העולם להקל. וכן בשד״ח מערכת המ׳ סקי״ז אף שכתב שנכון להחמיר הביא שמנהג העולם להקל ויש להם על מה לסמוך. וכן הביא בקיצור שו״ע עם פסקי אדה״זסי״א סי״ג דלדעת אדה״ז אין בזה חשש תולמ״ה ולא נחית לכהנ״ל.