Halacha2goThe one minute halacha

589. האם משחת שיניים צריכה להיות כשרה?

איסור טעימה במאכלות אסורות אף כשאינו בולע - בשו״ת הריב״ש סרפ״ח - הובא ברמ״א יו״ד סק״ח ס״ה ובש״ך שם סקכ״ד. 

ואף גם בספק איסור - דרישה יו״ד סצ״ח סק״א. ש״ך יו״ד סמ״ב סק״ד. וכ״כ להלכה בפמ״ג סצ״ה במ״ז סקט״ו. שם סק״ח במ״ז סק״ט. 

ואף גם למש״כ הט״ז סצ״ח סק״ב להתיר לטעום בלשון במקום ספק - יש שכתבו שכ״ז רק בלוחך בלשונו ולא במכניס לתוך פיו (אפי׳ כשפולט לאחמ״כ) - יד״י שם פיה״א ופיה״ק סק״ב. וכ״מ בחוו״ד בחי׳ סק״ב. יד אברהם סק״ח ס״ה בתי׳ בתרא. אבל ראה בכוונת הט״ז בפמ״ג במ״ז שם. יד אברהם סק״ח ס״ה בתי׳ הא׳.

והנה, בשו״ת צ״צ הקדמון סמ״ז - הובא במנ״י כלל פח סק״ג - להתיר טעימה באיסור דרבנן. ובשו״ת נוב״י מהדו״ת יו״ד סנ״ב ר״ל (ומספקא לי׳ בהא מילתא) דהצ״צ מיירי רק באיסור פגום. 

[ואף שלפי האמת, בעיון בשו״ת צ״צ גופי׳ מוכח שבכל איסור דרבנן קאי (וראה גם בפת״ש רסי׳ צח. ועיי״ע בשד״ח כללים מע׳ טית כלל ו) - מ״מ, למעשה הסכמת האחרונים אינה כן, וס״ל שגם באיסור דרבנן אסור לטעום, ראה בנוב״י הנ״ל, פמ״ג שם ושם. יד״י הנ״ל בפיה״ק סק״ב.חכמ״א כלל סב ס״י. ולהעיר גם מבא״ח אמור ש״ב סוס״ט]. 

ואסברה לה במטה יהונתן סק״ה ס״ה (וכ״כ גם בשו״ת הר צבי יו״ד סצ״ה) דליכא למיחש בכגון דא שמא יבוא לאוכלו. וכ״כ להתיר בשו״ת כת״ס יו״ד סוסי׳ נז ועוד. ויסוד הדברים נמצא כבר בתבו״ש סמ״ב סק״ד. (וילה״ע, שמד׳ הש״ך והט״ז שכ׳ לתרץ בדין מרה באו״א - אולי איכא למישמע מינה דלא שמיעא להו לחלק בהכי). 

ולכאו׳ הן הן הדברים במשחת שיניים, שאף אם אינו פגום כ״כ, לית לן למיחש שיבוא לאוכלו. ואין לומר שיש לחוש שמא יבלע בטעות - שהרי איסור פגום אסור רק משום אחשבי׳ (אלא דלאו כו״ע מודי בהכי. ואכ״מ), ול״ש אחשבי׳ כשנעשה ללא כוונה (ראה שו״ת תה״ד סקכ״ט. וראה שו״ע אדה״ז סוסי׳ תמב). וכ״כ בעניננו בשו״ת קנה בושם ח״א סכ״ה. 

ועצ״ע, שהרי הריב״ש כ׳ להדיא בטעם איסור טעימה ״כדי שלא יבוא לבלוע מעט״, ומ׳ מלשונו שחוששים שיבלע בטעות, וכפה״נ כוונתו שמתחייב שכן נהנה. (וכבר הסתפקו אחרונים אם שייך לומר שכן נהנה בדבר מר, ראה הגהות רעק״א סתע״ה ס״ד. משנ״ב שם בבה״ל. אבל ראה מאירי ר״ה כח, א. ועיי״ש בפנ״י. חי׳ חת״ס. ערול״נ שם כט, א. שו״ת כת״ס או״ח סק״ז). ולפ״ז, עכצ״ל שבאיסור פגום - גם בבולע לית לן בה. וצ״ב. או״י באו״א, שאין חשש שיבוא לבלוע בפגום, כיון שדרכו וטבעו לעמוד על המשמר שלא לבלוע. וד״ז מן הדוחק. 

והנה, בפת״ש העתיק מהנוב״י, דהצ״צ לא התיר רק בטעימה בלשונו משא״כ בטועם בפיו ופולט. אבל לא נמצא כדברים האלה בנוב״י (אא״כ בבולע קצת,  שבזה אי״מ כשפולט אח״כ). וכן בפמ״ג בסצ״ה שם כ׳ להדיא להתיר גם בבולע. 

אמנם, הפר״ח סק״ח סקכ״ב דעת אחרת עמו,  להחמיר גם באיסור פגום (אא״כ במקום חולי). ובחכמ״א שם נטה להחמיר כדבריו. ובפמ״ג סק״ח שם שהמחמיר תע״ב. (ויתכן שבנפסל מאכילת כלב גם לפר״ח יש להקל. ושאני בורית שבפר״ח שם שנאכל לכלבים ע״י הדחק - ראה שו״ת צ״צ הקדמון סצ״א). וראה מש״כ בארוכה בשו״ת משפטיך ליעקב (גרינוולד) יו״ד סל״א, שכל בענ״פ יחמיר מכמה טעמים. 

אכן, גם לדעת הפר״ח, וכן לפמש״כ הפמ״ג שהמחמיר תע״ב - עדיין מקום אתנו להתיר במשחת שיניים וכיו״ב, שכיון שרובו אין לו תורת אוכל, ה״ה בטל ברוב וא״צ ס׳ (אמת ליעקב יו״ד סק״ג. שולחן הלוי ע׳ קפ. ועד״ז בשו״ת אג״מ יו״ד סס״ב. וראה בכעי״ז ביד״י סצ״ח סק״ג. ולהעיר גם מפמ״ג סק״ג במ״ז סק״א בהטעם בכל פגום שברוב בעלמא בטילה. ויש שכתבו לבאר עפ״ד הגר״ח הלוי מאכ״א פט״ו. ויל״ע מדין ביטול בדבר שעיקרו בכך, ראה בארוכה אצלנו במ״מ וציונים להלכה יומית אות תקלו). 

אלא שבזמנינו שחיך אוכל יטעם כי טוב הוא למאכל, נפל היסוד והבנין, כיון שרובו ראוי לאכילה. ואף שעדיין י״ל דל״ש אחשבי׳ על הבליעה, מ״מ עדיין שייך אחשבי׳ על הטעימה גופא. וכ״מ קצת מדין הטאבאק שבמג״א סתס״ז סק״י  (ועיי״ש בשו״ע אדה״ז סכ״ד). ובבית מאיר כ׳ דשאני התם משום חומרא דחמץ. אבל התם קאי בריחא שמדינא לאו מילתא היא, משא״כ בנדו״ד בטעימה ממש. ועל כרחנו להזדקק לחילוקים חדשים בטעם ההיתר. 

וראה מה שהאריך בסברות חדשות להתירא במילואים ליד״י מהדו״ח סצ״ח בתחילתו סק״ב.