Halacha2goThe one minute halacha

 פרטי הדברים כאן מבוססים על סדבה״נ לאדה״ז פ״ח ה״ג ואילך. ושיעור ששית מהתערובת הוא משום ספק דאורייתא לחומרא. וכ״כ בפמ״ג סר״ח במ״ז סקי״ב. וצל״ע מש״כ בחיי״א כלל מב ס״ב ובמשנ״ב סקמ״ג שיעור שמינית. ועד״ז הוא בסידור יעב״ץ. אמנם בחיי״א שם כ׳ שמינית או תשיעית. ושו״ר בבית ברוך שר״ל שהוא טה״ד וצ״ל ששית. וראה בברכת הבית דלקמן. 

ומש״כ בפנים שבאוכל כל הפרס צ׳ לאוכלו בשיעור כדא״פ - פשוט. וכ״כ בברכת הבית שערי ברכה שי״ב ס״י. ובנוגע לשיעור אכילת פרס במינוטין - יש לנו בזה אריכות דברים. ואכ״מ. ועוד חזון למועד בע״ה. 

[והנה בשע״ת סקי״ב כ׳ שגם בתערובת פחות מכבכא״פ יכול לברך ברהמ״ז כשאוכל כזית במהירות. ופשוט שלא יוצדק כ״א להדעות דסגי לאכול כזית וא״צ לאכול כל הפרס.

אלא שגם לדבריהם, מקום לומר שאי״מ, כיון שלדעת רבינו חיים כהן דכוותי׳ נקטינן מעיקר הדין (כמ״ש אדה״ז בקו״א סתמ״ב סק״ז וסק״ח. ועיי״ע בסתמ״ו קו״א סק״א) כשאין התערובת כבכא״פ לא נהפך כולו לדגן, וא״כ אולי מקום לומר שה״ז כאילו לא אכל כזית לחם. ואף שבפועל אכל כזית דגן - שאר הקמח שבתערובת גובר עליו. ובל׳ אדה״ז (שם סתמ״ב סק״ז) שפחות מכבכא״פ ״אינו מברך ברהמ״ז אפי׳ אכל הרבה״ - מ׳ קצת דהיינו גם באוכל כזית דגן במהירות בשיעור כדא״פ. אבל יל"ד בקל].

ומכיון שספק בדבר מברך מעי״ג - כ״כ בקצוה״ש סנ״ט ס״ג.

אמנם, ברובו דגן - א״צ שיאכל כל הפרס, ראה ברכת הבית שם ובשערי בינה סקי״א. וכ״מ מל׳ אדה״ז סתנ״ג ס״ז שגם לדעה בתרייתא, ברובה דגן ה״ה באה לידי חימוץ. 

ובמש"כ אדה״ז שיש לחוש בספק ברכות - ראה בתהל״ד סק״ה דמיירי שלא אכל בשיעור כדי שביעה, ועיי״ש בהשקו״ט מה מצטרף לשיעור שביעה. (ודעת אדה״ז בשו״ע סקע״ז ס״ב שכל מה שבא מכלל הסעודה ה״ה מכלל השביעה. לאידך, בסברה״נ פ״ב ה״ב שרק לפתן המשביע מצטרף לשיעור שביעה בלחם שאינו גמור. ובגיליון סברה״נ אצלנו כתבנו שכפה״נ חזר בו בסברה״נ, דלא מסתבר לחלק בין שיעור שביעה בסעודת לחם, לשביעה בלחם שא״ג. וראה מש״כ בהשמטות למ״מ וציונים להלכה היומית אות תלח). ומשמעות דברי תהל״ד שם שבכדי שביעה יברך ברהמ״ז מספק. ולא שבכדי שביעה יש לחוש לאכול רק בתוך הסעודה.

וראיתי מש״כ בזה בבי׳ לברה״נ (גרין) כאן. ועיי״ש שר״ל שכאן שיש ספק אם אכל כזית, א״צ להחמיר אפי׳ באוכל כדי שביעה כיון שהספק היא בעצם החיוב. והנה אי״ז מעלה ארוכה, שכ״ז רק להסביר במה שא״צ להחמיר לברך ברהמ״ז, ולא הועלנו לבאר מדוע א״צ להחמיר מלכתחילה לאכול בתוך הסעודה ולא להיכנס לבית הספק.

והנה, ביסס דבריו עפ״ד הברכת הבית בשערי ברכה שי״ז ס״י וסי״א שהביא בשם הפמ״ג סקפ״ד בא״א סק״ח. אלא שבפמ״ג ל״כ כן. ובאמת, ד׳ הפמ״ג שם צ״ב שבאוכל פת ושאר דברים ומספקא לי׳ אם שבע מהפת - בלא״ה צ׳ לברך ברהמ״ז מדרבנן כיון שאכל כזית. ועכצ״ל דמיירי במסופק אם אכל כזית מהפת. אולם כת״ש דמיירי שאינו יודע אם אכל כדי שביעה מהפת. וא״כ צ״ל שכוונתו שאינו יודע אם אכל פחות מכזית או כדי שביעה.

ועדיין צריכים אנו למודעי בזה שהביא מהפמ״ג שבאוכל כדי שביעה ומסופק אם אכל פת או שאר דברים מברך ברהמ״ז, שאין משמעות כזאת בפמ״ג שם. ולא זו בלבד, אלא שגם מסברא צ״ב שכיון שמסופק אם אכל פת, ה״ז ספק בעיקר החיוב. וכה״ק בשערי בינה שם. (וראה מש״כ במ״מ וציונים להלכה היומית שם בספק אם נתחייב). 

ובפחות מכזית בכדא״פ מברך המוציא, אבל ספק בנוגע לברכה אחרונה - כן עולה מפשטות ד׳ אדה״ז. וכ״כ בקצוה״ש שם. וראה קצוה״ש שם סק״ז שאפשר גם לאכול כזית שברכתו בנ״ר בודאי וכזית על המחי׳ בודאי. וז״פ.

ומש״כ בבי׳ לברה״נ שם שיש ספק גם בברכה ראשונה - אי״מ. ומה שהביא מד׳ המג״א סקט״ו - הנה במג״א הקשה ע״ז מסברא, אבל לא הכריע למעשה שיש בזה ספק. והעיקר שבהמשך הענין מיישב שם קושייתו. 

והנה ידועה הקושיא במה שנטה אדה״ז קו כאן להחמיר שיאכל כל הפרס. ולאידך בתבשיל מדגן ושאר מינים פסק (בפ״ג ה״ב) שלכו״ע מברך מעי״ג בתערובת שהיא כזית בכא״פ. ולא נחלקו שם כ״א בתערובת שהיא פחותה מכבכא״פ. ול״כ להחמיר לאכול כל הפרס. וצ״ב החילוק. וכפה״נ בטעמא דמילתא, שבברכה מעי״ג שהוא דרבנן א״צ להחמיר. וכ״מ בפמ״ג סר״ח בא״א סקט״ו. (ויתירה מזו בלוח (פ״ב ה״ד וה״ה), אף שנחית לחלק בין קמח בקמח לקמח בשאר מינים, לא הביא כלל החומרא לאכול כל הפרס בתערובת דגן ומינים אחרים. וראה בפמ״ג שם (לענין אחר) ששאר מינים חשובים, משא״כ קמח קטניות שאינו חשוב כ״כ, הואיל ומראה אחד להם וגם אין טעם הדגן ניכר ומורגש כ״כ בשאר קמחים).

וצע״ג מה שלא הביא בסברה״נ הדין בתבשיל של קמח דגן ושאר קמחים, והובא בלוח פ״ב ה״ד, שאינו מברך עליו מעי״ג אא״כ יש בדגן כבכא״פ. ואאפ״ל שחזר בו מזה (כמ״ש בבי׳ לגרין), ללא יסוד מוצק, ועל משענת קנה רצוץ. והרי נפסקה הלכה בשו״ע (או״ח סר״ח ס״ט) בסתמא ללא חולק. 

וכלפי לייא, שהרי בלוח פסק (שם ה״ה) בתערובת דגן ומינים אחרים בתבשיל שמברך מעי״ג גם בפחות מכבכא״פ (שהרי מש״כ ״בד״א״ קאי אלפניו, והיינו הן בפת והן בתבשיל. ואדרבה, בפת לכאו׳ אינו שייך כ״כ, שהרי נחתינן לשקו״ט בדיני פהב״כ), ולא חש להאומרים שמברך בנ״ר (כבסברה״נ הנ״ל), ומ״מ בתערובת קמחים שבתבשיל החמיר שצ״ל כבכא״פ. וא״כ בסברה״נ שהחמיר בדגן ומינים אחרים לחוש להאומרים שצ״ל כבכא״פ, עאכו״כ שיש להחמיר כן בתערובת קמחים.

והעיקר שממקומו הוא מוכרע, ממש״כ בסברה״נ בה״ה בתבשיל של קמח אורז וחטים שמברך מעי״ג גם בפחות מכבכא״פ, ומכאן שבשאר קמח קטניות - אינו מברך מעי״ג בכה״ג.

ולחומר הנושא, אוי״ל בדוחק, שהשמיטו כאן מפני שאינו מצוי כ״כ, ראה מה שכתבנו במ״מ וציונים להלכה יומית שם. 

בנוגע לאורז וחטים - סברה״נ פ״ח ה״ה. והנה בקצוה"ש שם בבדה״ש סק״ז ר״ל שכיון דמספקא לן מהו אורז ומהו דוחן נפל הך דינא דפת אורז וחטים בבירא, ואין תקנה לאוכלו כ״א בתוך הסעודה. ומה שהביאו אדה״ז להלכה - עיי״ש מה שנדחק בזה.

ובאמת תמוה טובא, שבסברה״נ שנכתב להמון עם, באופן השוה לכל נפש, לא נתפרש ד״ז. ובבי׳ לברה״נ (גרין) ר״ל, דהכא שאני וא״צ להחמיר מחמת הספק, עיי״ש טעמו כיון שאפשר לברר ע״י שנשתנה טעם האורז לטעם חטים. ודבריו דחוקים. 

ובאמת, ידועה הקושיא דכיון שאורז גורר טעם חטים, הרי אפשר לבשל אורז עם חטים וכן דוחן עם חטים ויתברר איזה מהם הוא אורז בודאי. ועד״ז הק׳ בתהל״ד סר״ח סק״ב למש״כ הלבוש שהכוסס דוחן אינו מברך כלום לפי שא״ר לאכילה, דא״כ בזה גופא אפשר לברר מהו אורז ומהו דוחן. וצ״ע.

ואוי״ל עפמש״כ הט״ז סקי״א: כיון דעכ״פ אין באלו ברכות מעי״ג ואין כאן ספק רק בברכה ראשונה אם תהי׳ שהכל או במ״מ יש לברך וכו׳. ומ׳ שבמקום ספק ברכה אחרונה שאני, ולא החמירו בזה ונקטו כסוגיין דעלמא. וג״ז דחוק, שהרי כאן מדובר בספק ברהמ״ז, ומדוע ייכנס לבית הספק, ובפרט ביר״ש הנזהר ואינו אוכל אורז כ״א בתוך הסעודה (כמ״ש בסברה״נ פ״א הי״א).

ובדוחק י״ל שלא הוצרך להזהיר ליר״ש. ובאשר להמון עם, הרי כיון שמעיקר הדין ברכתו ברהמ״ז לא הטריחו עליהם ושבקוהו אהילכתא, וכ״מנהג העולם״, ורק בברכה ראשונה - שיש עצה ותקנה לברך שהכל הביא תקנה זו, וכעין ד׳ הט״ז הנ״ל.