Women and Havdalah
There is a machlokes rishonim (a debate among the early halachic authorities) whether women are obligated in the mitzvah of Havdalah (the prayer that marks the end of Shabbos and Yom Tov). Therefore, if a man has already fulfilled his obligation, he should not make Havdalah for a woman—since according to some poskim she is not obligated in the mitzvah—and in that case, he would be making a brachah levatalah (an unnecessary blessing), which is a serious transgression. However, when a man makes Havdalah for himself, for another man, or for a boy under Bar Mitzvah, women can be included as well.
The common custom is that women usually don’t make Havdalah; they fulfill their obligation by listening to a man making Havdalah. Likewise, the custom is that women don’t drink the wine of Havdalah. However, if there is no man available to make Havdalah, a woman should make Havdalah for herself and drink the wine—since according to many opinions she is obligated in the mitzvah of Havdalah, and drinking the wine is an integral part of the mitzvah. A woman may include other women in her Havdalah, but not men or even boys under Bar Mitzvah, based on the principle that someone with a chiyuv (obligation) arising out of doubt may not discharge the obligation of someone with a definite chiyuv. #299?
1 שו״ע או״ח סרצ״ו ס״ח. אדה״ז שם סי״ט. ובקו״א סק״ג.
והנה שם כ׳ אדה״ז דסגי במה שקטנים שומעים. ולפמש״כ אדה״ז בסרצ״ה ס״ד בסוגריים שצ׳ לשתות מי שיוצא יד״ח, צ״ל שגם הקטן שותה, וגם הוא בכלל מי שיוצא יד״ח.
ולפ״ז, מש״כ שם בסרצ״ה שבמשקה לתינוקות אין אדם יוצא יד״ח - י״ל דמיירי בלא הגיעו לחינוך. ואכן כן המנהג בת״ב, וכפס״ד הרמ״א או״ח סתקנ״א ס״י. [אלא שגם את״ל כן, עצ״ע דלכאו׳ סותר למש״כ אדה״ז בסק״צ ס״ד (ולב׳ הדעות) - ראה תהל״ד ועוד (נסמנו במהדו״ח בסרצ״ה שם). ובכ״מ כתבו ליישב. ואכ״מ].
וראיתי למי שכתב שמש״כ אדה״ז ״שאין לאיש לצאת יד״ח בשמיעת הבדלה מאשה״ - היינו איש ולא קטן. ודיוקו אינו מוכרח כלל, וגם מסברא אי״מ כלל לחלק. ואת״ל לדייק כנ״ל, י״ל שהוא רק לפי טעם הב׳, ״מטעם שנתבאר בסי׳ רע״א״, ושם נת׳ שאין לאשה להוציא אנשים ״שלא יבואו לזלזל במצוות״, ובזה יש לחלק בין קטן לגדול (ראה דה״ח סי׳ ע ס״ג). ונזקק לטעם ב׳, לומר שכ״ה גם להשי׳ שמחויבת בהבדלה.
(ומש״כ בשש״כ פנ״ח הע׳ פב שיכולה להוציא קטן שחיובו מדרבנן, דספיקא דרבנן לקולא - צ״ע שהרי אין עושים ספק דרבנן לכתחילה. ואת״ל כדבריו ה״ה בגדול שהבדיל בתפלה, וכמדומה שלא נתפרש כן בשום מקום. ויש להוכיח דלא כדבריו, ממש״כ הפוסקים (וכ״כ בשו״ע אדה״ז או״ח סקפ״ו ס״ג) בטעם שאשה מוציאה קטן בברהמ״ז, שמחויבת מד״ס כמותו (וה״ה שמה״ט מוציאה גדול שאכל פחות מכדי שביעה). ומ׳ שלולא טעם זה א״י להוציא הקטן (או שאר חיוב דרבנן) מספק, דשמא אינה חייבת מה״ת. ועייג״כ בתוס׳ רעק״א ר״ה פ״ג מ״ח שכל שאינו מחוייב בדבר, היינו שאינו חייב בודאי אף שמחוייב מספק, א״י להוציא. והיינו שבאינו חייב בודאות אי״ב דין ערבות. ויתירה מזו, בהגהות רעק״א לשו״ע עה״ג מכת״י (שנדפסו בשו״ע הוצאת מכון ירושלים סקפ״ד סק״ג) מפורש שא״י להוציא ודאי דרבנן. ובנדו״ד גרע טפי ממי שנתחייב ומסופק אם בירך, שי״ב גדר ערבות, להצילו מעון כיון שכבר נהנה, אלא שמדרבנן רק מי שאכל הוא יברך (וראה בשו״ת רעק״א מהדו״ק ס״ו, ומצויין עה״ג שם סק״ב, שמה״ט חולק עהפר״ח בספק אם בירך, וס״ל דבכה״ג יכול להוציא אפי׳ המחוייב מדאורייתא, כיון שמה״ת יכול להוציא גם בלא אכל. וסותר להנ״ל), משא״כ במי שאינו מחוייב כלל מה״ת, אף שמחוייב מספק, כבנשים. לאידך בשו״ע אדה״ז בס״ב שם נת׳ בטעם שאינה מוציאה האנשים החייבים מה״ת, דספק של תורה להחמיר, ומ׳ שיכולה להוציא להחייבים מדרבנן, רק מחמת זה שחיובה הוא מספק. ולא מצד שחייבת מדרבנן. ואינו מוכרח.
ולכאו׳ תלוי בב׳ האופנים בתוס׳ (עירובין צו, ב ד״ה דילמא) אי המחוייב מדין רשות (ושם בנוגע לסומא. וה״ה לנשים להשי׳ דפטורות ומ״מ מברכות במ״ע שהזמ״ג) יכול להוציא המחוייב מדרבנן. אלא שבלא״ה הקשו על ד׳ התוס׳ בכ״מ. והפוסקים לא נקטו כן להלכה, וכדמוכח גם מדין קטן מברך לאביו (שמשם הוכיחו התוס׳), שהוא רק מטעם דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, ולא מצד שמחוייב מדין רשות. וראה בארוכה בזית רענן יו״ד הלכה ה ס״ב סק״ג ואילך. ושם ר״ל דהיינו רק בדבר שאף הקטן באותו הנס).
[והנה ראיתי למי שר״ל שבכלל הקטן א״צ לשמוע מבר חיובא דוקא, כיון שחיובו רק משום חינוך. ואף אם אמנם נמצא כן במק״א (מט״א סתקפ״ט ס״ח. וכבר השיגו עליו) - להלכה ולמעשה פשוט שז״א כלל, והרי אפי׳ בקטנים שקו״ט אם יכולים להוציא קטנים כמותם. וכש״כ שאין הקטן יכול לצאת ממי שאינו בר חיובא. וכדמוכח מדין הנ״ל שהקטן יוצא ברהמ״ז ע״י אשה רק מטעם שמחויבת מד״ס כמותו. וכן מוכח מהשקו״ט אם אשה יכולה להוציא קטנים במגילה (ראבי״ה מגילה סתקס״ט. וראה פמ״ג בא״א סתרפ״ט סק״ט).
ואל תשיבני מהנפסק (שו״ע או״ח (ודאדה״ז) סקס״ז סי״ט (סכ״ג). סרצ״ז ס״ה (ס״ז)) שגם מי שלא אכל יכול להוציא קטנים בברכת הנהנין כדי לחנכם במצות - דשאני התם דקאי בברכת הנהנין שמצ״ע מחוייב בדבר הוא, ובלשון אדה״ז שם מודגש שהוא רק בברכת הנהנין, אלא דל״ש ערבות דאמרינן לא ליתהני ולא ליברוך, בהא אמרינן שי״ב גדר ערבות משום חינוך, ובאו״א - שהאב מקיים מצות חינוך עי״ז, לפי שהקטן נתרגל שלא לעבור על האיסור ליהנות בלא ברכה, כיון דשם ברכה עלה. ומה״ט נמי אי״ז בכלל ברכה לבטלה (וי״ל בסגנון אחר: שחובת חינוך דוחה איסור ברכה לבטלה). [וכן י״ל במש״כ הפמ״ג בא״א סתקפ״ט סק״ד שגם ביצא כבר יכול לברך בתוקע לקטן - דשייך ערבות בזה. ועי׳ באלף למטה סתרכ״ה סקצ״ח בסופו]. אבל בנדו״ד להסברא שפטורה מהבדלה, אינה בכלל ערבות כלל. וגם, שאא״פ להאב לצאת יד״ח חינוך בנו במצות, כיון שאין בנו יוצא בזה יד״ח הבדלה. ודע שיתכן לומר עוד, שבאשה שאני שאין לאשה חובת חינוך כלל. ושאני במברך לבניו של אחר, שאף שאינם מחוייבים בחינוך, שייך בהו גדר חינוך. ולא נהירא. ועוי״ל בזה.
ובמק״א (בהעו״צ להלכה יומית אות רס) עמדנו ע״ד משמעות אדה״ז סרי״ג ס״ג בטעם שהשומע ממי שא״ח בדבר לא יצא מדין שומכ״ע לפי ש״לא שמעו ברכה הגונה״, ״כיון שברכתו היתה לבטלה״, ומוכחא מילתא דאי לאו ה״ט - בדבר שאינו לבטלה, ובנדו״ד שהוא משום חינוך - שייך לדון מדין שומכ״ע גם באינו ב״ח. וי״ל.
ולכאו׳ עפ״ז נפק״מ גם במבדלת לעצמה ואינה רוצה לשתות מכוס הבדלה - שאינה יכולה לבקש מקטן לשתות, ודלא כמ״ש בחנוך לנער פט״ז סק״ח, וכן בשש״כ פס״ב סמ״ח, לד׳ אדה״ז הנ״ל שצ׳ להשקות למי שיוצא יד״ח בהבדלה זו. אמנם, אי מטעם זה אתינן עלה, מקום יש בראש לחלק, ובפשיטות, שהרי גוף הבדלה הוא להצד שחייבת, ולפום סברא זו, מוציאה הקטנים, וממילא, משום דידה, יכולה להשקות הקטנים מכוס שלה. אלא שלמעשה, מצד הקטן, על האב להזהיר בנו משום חינוך שלא לצאת ממנה, דשמא אינו נפטר עי״ז.
ויתר על כן, מצאתי למי שכתב שגם באופן שהקטן יוצא יד״ח ממנה, ולסברא שיכול לצאת, מקום לומר שא״י ליתן לו לשתות (ונפק״מ במבדלת במוצ״ש חזון, או במוצאי ת״ב שחל בשבת ואינה מתענה) דלשי׳ שפטורות, ברכת בפה״ג הוא ברכת הנהנין ממש, ובברכת הנהנין אא״פ להוציא רק כשאוכל ושותה בעצמו. אמנם, נת״ל שבברכת הנהנין אפשר לברך לקטנים לחנכם במצות. וגם את״ל כסברא הנז׳ שד״ז ל״ש באשה, עדיין מקום אתנו לחלק, שי״ל דכיון שמברכת מספק, וגם להאומרים שפטורה מברכת כעל כל מ״ע שהזמ״ג, ג״ז בכלל ומעין ברכת המצות (נוסף לברכת הנהנין כפשוטה), דאלת״ה היאך הותר לה להפסיק בין בפה״ג לשתייתה בברכת הבדלה.
ומכאן למש״כ בשו״ת הר צבי או״ח או״ח סקנ״ד בטעם שאין נשים שותות מכוס הבדלה משום הפסק בעניית אמן בין בפה״ג לשתי׳ להשי׳ שפטורות - שהרי כ״ה גם במבדלת לעצמה ושותה. ועכצ״ל שברכת הבדלה אינה הפסק, לפי שמחויבת מספק. וגם להשי׳ שפטורה הותר לה לברך ואינו הפסק. וא״כ ה״ה בשומעת מאחרים, שכמו שענייתה אמן בברכת הבדלה הוא מדין ברכה על מ״ע שהזמ״ג, שהרי אסור לענות אמן לבטלה, כמו״כ הוא בעניית אמן לברכת בפה״ג, שי״ב גם גדר דברכת המצות. והן הן הדברים שכתב שם שעניית אמן מספק אינו בגדר הפסק. אלא שכאן נת׳ יותר ובאו״א קצת.
אבל יש מקום לבע״ד לחלוק, דבאמת ה״ז רק גדר דברכת הנהנין, וכששותה בעצמה הותר לה להפסיק, כיון שמחויבת מספק, ואף לסברא שפטורות כיון שיש קס״ד שחייבות ממילא לא גרע מגביל לתורא, אבל בנותנת לאחר לשתות, א״י לברך ברכת הנהנין].
ע״ד המנהג שנשים אינן שותות מכוס הבדלה - מג״א סרצ״ו סק״ד ע״פ השל״ה. וראה בהגהות לקוטי חב״ח ח״א מש״כ בטעם המנהג. וראה מהר״ז סופר סי״ז שכ׳ טעם מחודש ומדינא. ועוד כמה טעמים נאמרו בו. וראה גם בהנסמן בפסקי תשובות סרצ״ו ס״ח.
ופשוט שבמבדלת לעצמה ה״ה שותה. ובכלל - ילה״ע שבשו״ע אדה״ז השמיט מנהג הנ״ל לגמרי. וראה מה שכתבנו בזה בהלכות שי״ל לת״ב שחל בשבת תשע״ב (יום עשירי באב ס״ב).
(אבל מש״כ שם בס׳ פסק״ת הנ״ל להטעים לאשה כשהאיש אינו יכול לשתות - צ״ע שהרי יתכן שפטורה לגמרי, והרי לד׳ אדה״ז הנ״ל צ׳ להטעים דוקא למי שיוצא בהבדלה. ומדאתינן להכא, י״ל עפ״ז עוד בטעם המנהג - בכדי שלא יתרגלו הנשים לשתות במקום המבדיל).
ולהעיר, שיש שכתבו שהמנהג הוא רק בשומעת מאחר או בהבדלה על היין.