הלכות מלוקטות בדיני השבת אבידה - בשו״ע אדה״ז הל׳ מציאה ופקדון. והנכתב בפנים - הוא בעיקר ע״פ המבואר שם. ואטו כי רוכלא ליזול וליחשוב.
ומצד אריכות הענין שלפנינו, וקוצר הזמן - אבוא בזה במ״מ והערות קצרות, לדברים שלא נתפרשו בשו״ע אדה״ז שם:
בדין סימן במעות - פשוט שיש בזה חילוקים, באם שייך שסימן שכזה נרשם רק על שטר א׳ ולא על אחרים. ולדוגמא סימן של מספר הסידורי על שטר של דולר. ואכמ״ל. ולא נצרכה אלא לפי שפי שראיתי טועים בזה.
יאוש שלא מדעת בקטן - ראה מנ״ח מ׳ תקלט סק״ח. אמרי משה סל״ז סק״ד.
יאוש בקטן - כ״ה בגמ׳ ב״מ כב, א לענין יתמי דלאו בני מחילה נינהו. ונפסק בשו״ע סי׳ רס ס״ו.
והנה בכ״מ פי׳ באו״א שהוא מדין מחילה דוקא, ורק בתאנה הנופלת, וכמה בי׳ ואופנים נאמרו בד״ז (ראה ביהגר״א סרל״ה סק״ט. שו״ת בנין שלמה סוסי״ז. ועיי״ע במעין החכמה ב״מ שם. דברות משה סכ״א ענף ג. וכן רווחא שמעתתא בי מדרשא. וראה בארוכה בהנסמן במשנת המשפט סי׳ רס סק״ז, ובמשנת הנתיבות (בסוה״ס) לנתה״מ דלקמן. וראה אבן הטוען ב״מ שם בדעת הרמב״ם. אסוך שמן ספ״ה. ועוד). ועפ״ז ר״ל שבסתם אבידה שייך דין יאוש גם בקטן. אבל בדעת אדה״ז שם ס״ז - נ׳ ברור שכ״ה בכל אבידת קטן, דל״ש דין יאוש. וכ״מ במאירי על אתר. וכ״כ גם בנתה״מ שם סקי״א. וראה גהש״ס לרעק״א ב״מ כא, ב. וראה פת״ש סרל״ה סק״ד. וכ״מ בתוס׳ שם - ד״ה דלאו.
וילע״ע אם שייך גדר אדם עשוי למשמש בקטנים. ולא מצאתי לע״ע מזה. (ולהעיר מהשקו״ט אם גם בזמנינו שייך לומר שאדם עשוי למשמש).
והנה, ראיתי למי שפי׳ דנקט יתמי דוקא, שבסתם קטן בלא״ה אי״מ יאושו, לפי שהוא של אביו, עכ״פ בסמוך על שולחנו, ואין יאוש הבן מועיל. וכמו שכתבו הפוסקים לענין יאוש השליח, או יאוש האשה עבור בעלה ועוד כיו״ב. וראה שערים מצויינים בהלכה לאאמו״ר ז״ל ב״מ כא, ב ד״ה אדם.
אין קנין לקטן ואפי׳ בדעת אחרת מקנה - כיון שבסמוך על שולחן אביו שייך לאביו, ראה שו״ע אדה״ז הל׳ הפקר ס״ט.
ואפילו בנתן לו אביו מתנה, כמפורש בנמוק״י (ב״מ ו, א - ד״ה גמ׳ זה הוא). וראה גם שו״ע אדה״ז סשס״ו סי״ג.
וכש״כ שכמ״פ ה״ז ניתן לשימושו של הבן ולא כמתנה גמורה. ואכ״מ.
והנה, בדין אבידה מדעת (שו״ע ורמ״א סרס״א ס״ד), יש להאריך הרבה, ודעת אדה״ז הל׳ מציאה ופקדון סט״ז שהוא מדין הפקר. וראה כתבי ר׳ אייזיק ח״א ע׳ רס באורך. קובץ העו״ב חיי״ש תשס״ו.
וכעת לענין קטן, הנה בראב״ד שכירות פ״״ב ה״ז שאין חיוב שמירה לקטן. וכ״פ ברמ״א סצ״ו ס״א. וצ״ע במש״כ במנ״ח מ׳ תרלח שפשוט שמחוייב להחזיר אף באבידת קטן.
וראה באבן האזל גזילה פי״א הי״ב שאפי׳ לדעת הקצוה״ח (סרס״א) וסייעתו, שאינו הפקר כ״א כמשתמר קצת (ובמסר צלוחיתו לקטן ה״ט לפי שאינו חייב בשמירה מעולה יותר מהבעלים. ולכאו׳ צ״ב ממש״כ הראשונים שבאבידה מדעת אינו משתמר כלל - ראה מאירי ב״מ כה, ב. ועוד. וי״ל) - בנאבד מהקטן לכו״ע פטור מלהחזירו. וראה בארוכה בקובץ עומקא דדינא חו׳ ב ע׳ 171 ואילך, שנגע בכל הצדדים.
וראה בשו״ת הרדב״ז סי׳ א׳רי שמחלק בסוגי החפצים. וראה משפט שלום למהרש״ם סקפ״ח סק״ט. שו״ת אמרי יושר ח״ב סקי״ב בדבר שדרך למוסרו לקטן. ונשאר בצ״ע.
וראה שו״ת שערי יושר (חנניא) ח״א חו״מ סנ״א. ועוד יש להאריך בכ״ז. ואין עתותי בידי. ועוד חזון למועד.
עוד אחת היא לנו, בדין יהא מונח שכמה מאחרוני זמנינו כתבו כבפנים. והוא ע״פ ב״מ כט, ב - בתפילין. ונפסק בשו״ע סרס״ז סכ״א. אלא שנחלקו הפוסקים בטעמא דמילתא, ראה ש״ך סרס״ז סקט״ז וסמ״ע סק״ל. ובערוה״ש סי״ד לא הכריע. ונפק״מ בדבר המצוי תדיר אבל אינו עשוי למצוה.
אמנם, מכיון שבשו״ע לא הובאו ד׳ הרמב״ם שעשויין למצותן, עכצ״ל שלהלכה כ״ה בכל דבר המצוי. וכן מורה ל׳ הסמ״ע: אבל הטור וכו׳. וידוע של׳ ״אבל״ מורה שזהו העיקר.
וכ״כ בחכמת שלמה שם. וראה גם שו״ת בית אפרים חו״מ סמ״ט. חת״ס חו״מ סקכ״ב. אג״מ חו״מ ח״ב סמ״ה. מנח״י ח״ח סקמ״ו. ויתר על כן - בשו״ת מנחת שלמה תנינא סי׳ קו סק״ג, עיי״ש. וראה בארוכה שו״ת פתוחי חותם ס״ד סק״ד.
ואדיר חפצנו להאריך עוד בפרטי הדברים בהלכה זו, אבל מה אעשה ואנא טרידנא במילי דמתא, מוקף בחבילי טרדין בהקפת כל הראש, ואנה אני בא, ונקיטנא נפשאי בקצירת האומר, וטל ילין בקצירי.