נחלקו הפוסקים בזמנינו שרגילים לסחוט הרבה פירות, ובפרט פירות הדר, אם עובר על סחיטתן מדאורייתא כבזיתים וענבים. ודעת הצ״צ בחי׳ שבת (פכ״ב אות ו) שרק זיתים וענבים הוא מה״ת, כיון שהם מז׳ משקין. ועד״ז בפמ״ג בא״א רסי׳ שכ. וראה קצוה״ש סקכ״ו בבדה״ש סקי״ד. שו״ת מגדנות אליהו ח״ב סק״ד. וראה בארוכה בשבת כהלכה פט״ו בביאורים סק״ב. וש״נ.
ומעתה בהשאלה שבפנים, בדין משקין שזבו, שתלוי באם עומדים לאכילה או לשתי׳, חוץ מבזיתים וענבים (שו״ע סש״כ ס״א), שכיון שרובם עומדים לשתי׳ חוששים שמא ימלך (פירש״י חולין יד, ב ד״ה מודה. ועד״ז בשבת קמג, א ד״ה הנ״ל. שו״ע אדה״ז שם ס״ג). ועפ״ז, לא מיבעי להסוברים שגם בשאר פירות אם רובם עומדים לסחיטה דינם כזיתים וענבים וחייב מה״ת, בודאי יש בזה מקום עיון. אבל אפי׳ להסברא שה״ז רק איסור מדרבנן, מ״מ, כיון שרובן עומדים לשתי׳, ה״ז בכלל החשש שימלך ויסחטם. ואי״ז שייך כלל להפלוגתא בגדר איסור סחיטה בזיתים וענבים. (ולהעיר מקו״א סרנ״ב סקי״ב שבגזירת משקין שזבו לא חילקו בין דאורייתא לדרבנן).
ולפ״ז אין לומר ג״כ דשאני זיתים שהם מז׳ משקין ושם משקה עליהם (ומפ״ז לדעת הר״ן חייב רק עליהם) - דכ״ז ל״ש רק לגוף גדר מלאכת סחיטה, משא״כ כאן שתלוי במציאות אם עומד למשקה ויש מקום לחשש שיסחוט.
[ואף שיש סוגי תפוזים העומדים דוקא לאכילה - לא מסתבר לחלק כן, והרי גם בענבים יש העומדים לאכילה. ונ׳ פשוט שגם הם בכלל גזירת משקין שזבו. ולא מצינו בפוסקים חילוק בזה, אף שגם בזמנם היו ענבים העומדים לאכילה דוקא (ראה ירו׳ תרומות פא ה״ה. תורי״ד ר״ה יב, ב. וראה מש״כ בזה בשו״ת עמק התשובה ח״ז ס״ב (ושם גם גם לענין ברכה). ובבנין שלום (ווייס) סש״כ ס״א ד״ה אפילו, כ׳ להוכיח מד׳ שעהמ״צ להאריז״ל (וילך) שגם בעומדים לאכילה ה״ז בגדר יין כשנסחט)].
וראה בשו״ת קנין תורה ח״ו סי״ח. ודבריו צ״ב לדידי ולדכוותי.
והמענה, עפ״ד רעק״א בשו״ת מהדו״ק ס״ה, במה שאין במוצץ משום משקין שזבו, שלא גזרו אלא ביצא מעצמו. אלא ששם כתב במוצץ ״שהוציא במשקין בדרך שינוי דאיכא הכירא״, וא״כ מקום לומר בחותך שאי״ז בגדר שינוי.
ולכאו׳ י״ל באו״א, שלא גזרו רק בזב מאליו, משא״כ ע״י מעשה - ראה תהל״ד בכ״מ (סשי״ח סקי״ג. סשכ״ב סק״ג. סקכ״ד סק״ט. סשכ״ה סקי״ג). אלא שכבר הקשו עליו בכ״מ. וד״ז תליא בפלוגתא דרבוותא. וראה בחי׳ הצ״צ שבת פכ״ב ד״ה משקין. וראה מנחת שלמה עמ״ס ביצה ס״ג בארוכה.
אבל י״ל באו״א, שלא גזרו אלא בנעשה מאליו, משא״כ כשעשה בדרך היתר, אא״פ לגזור עליו בדיעבד. וראה עד״ז באג״ט מלאכת דש סקל״ו אות יב בהגה.
ועוי״ל באו״א שלא גזרו כ״א במשקין שזבו סתם שמא ימלך לסוחטם, ואף שעומדים לאכילה, כיון שרובם עומדים לשתי׳, משא״כ בעוסק באכילה ממש אין מקום לגזור שמא יימלך יסחוט. וי״ל ע״ד כבשים ושלקות שסוחטן לגופן. ועפ״ז בחותך לימון להניחו בתוך כוס יש מקום להימנע מלשתות מה שזב הימנו, כיון שברצונו באמת לסחוט (ונמנע מסחיטה רק משום איסור מלאכה).
(ושקו״ט בפ״ע בחתיכת אשכולית באם מותר לשתות המיץ כיון דניחא לי׳ בהכא, אפילו אם עומד לאכילה, או באו״א, דמה דניחא לי׳ ה״ז בגדר עומד לשתי׳. ואכ״מ).