סוגיא זו - להחמיר בדבר שמותר מדינא - מורכבת מכו״כ פרטים שונים. (ושייך גם לענין כל הפטור מדבר ועושהו וכו׳, שהאריכו בזה הפוסקים מאד. וראה שו״ע אדה״ז סל״ב ס״ח. ואכ״מ. ולהעיר שבתשו׳ הצ״צ לענין מילה במקום סכנה - הנז׳ אצלנו בהלכה יומית אות שמא - האריך טובא בזה). ועיקר דברינו כאן בהשייכות להפרטים שנתבארו בפנים.
והנה בטושו״ע - ודאדה״ז - או״ח סס״ג ס״ב שהמחמיר לקרוא ק״ש מעומד נקרא עבריין שחושש לד׳ ב״ש. ובחי׳ הרא״ה ברכות יא, א שכ״ה בכ״ד שנפסקה ההלכה כחד מרבנן. וכ״כ גם במג״א סתקנ״א סקט״ז. וכת״ש ברא״ה הטעם, דמיחזי כחולק על רבותיו. (ועי׳ בריטב״א - באו״א). ובלשון אדה״ז: הרי נראה שאינו חושש לדבריהם ולפירושם בכתוב. [וראה בשו״ת עונג יו״ט ס״ט, שעבר על מצות אחרי רבים וה״ז מהבב״ע].
ומפורסמים ד׳ שו״ת מהרשד״ם סקצ״ב ד״ה אין ספק: שאין אדם רשאי להחמיר במקום דאיכא למיחש שמא יטעו ויקבעו הלכה לדורות לפי שחותמו של הקב״ה אמת וצריך לקיים האמת במה שהוא אמת אפילו לקולא (אבל עיי״ש בהמשך).
וכעי״ז מצינו בדע״ת למהרש״ם יו״ד סל״ה סק״י שאין להחמיר לאכול סעודת רביעית בשבת לחוש לשי׳ רב חידקא, ושי״ב חשש מינות. (ולהעיר גם מהפלוגתא אם מותר להחמיר שלא לאכול דבר שנתבטל בס׳ - ראה פת״ש יו״ד סקט״ז סקי ובדרכ״ת שם ס״ק קט).
אמנם, בשו״ת מעיל צדקה ס״נ כ׳, שבמחלוקת שאחרי חתימת הש״ס שאין אתנו יודע עד מה, רשאי להחמיר ותע״ב. וכן מצינו בכ״מ בדברי הפוסקים שהחמירו בכעי״ז.
והנה, בשו״ע אדה״ז שם סיים עלה (והוא מד׳ הרר״י ברכות נג, ב ד״ה חד עבד. רא״ש ברכות פ״ח ס״ה) ששאר חומרות שאנו מחמירים - ה״ט שמותר, שאף חכמים היו מודים שיש מעלה בחומרא מאותו טעם אלא שלא רצו להחמיר. ועייג״כ במג״א סתקנ״א סקט״ז ובמחה״ש שם ובט״ז שם סק״י. וראה בארוכה בשו״ת עני בן פחמא או״ח ס״ה מה שהביא ד׳ הראשונים והאחרונים בנדון וחילוקי הלשונות. ועיי״ש בדעת אדה״ז (ול״נ בציונים שבמהדו״ח). וראה בערוה״ש סס״ג ס״ב מש״כ לבאר באו״א (וצע״ק).ועיי״ע מה שאסף איש טהור בכ״ז בס׳ לחם אבירים מגן ס״א. וש״נ.
ואף שאעיקרא דמילתא קשיא, דהא גופא מנ״ל, שבשאר הפלוגתות לדעת ב״ה יש מעלה להחמיר כד׳ ב״ש. ומאי שנא בק״ש שתופסים אנו שלב״ה אין שום מעלה בעמידה - עכצ״ל, שכיון שטעמם של ב״ש בק״ש הוא מילפותא דקרא, וב״ה לא שמיעא להו כלומר לא ס״ל להך ילפותא, א״כ בהכרח שאין בזה שום עדיפות ומעלה, ועמידה ושכיבה הכל אחד, משא״כ בדבר שאינו נלמד מפי׳ הכתובים, שבודאי ס״ל לב״ה שיש מקום לחומרות וחסידות, וכבכל דבר שבקדושה. והדברים מפורשים בד׳ התויו״ט שבת פ״א מ״ט: משא״כ בק״ש דמאי טיבותי׳ שקורא בהטי׳ (בק״ש של ערבית), כיון דלב״ה קרא דובשכבך לא משמע להו כלל וכלל. וככל הדברים והאמת האלה כתב ג״כ אדה״ז במתק לשונו. ולפ״ז א״ש יתור לשון אדה״ז ש״אינו חושש לדבריהם ולפירושם בכתוב״ - שזהו המכוון, שכיון שהוא מחלוקת בפי׳ הכתובים, אין מקום להחמיר ולפרש באו״א.