הנה, מעות הם בגדר מוקצה מחמת גופו. ובפמ״ג במ״ז רסי׳ שח מבאר שאין עליו תורת כלי, כיון שאא״פ להשתמש בו, ורק שאפשר לקנות על ידו. והקשה אאמו״ר זצ״ל בשערים מצויינים בהלכה עמ״ס ב״מ (מה, ב ד״ה אין מטבע) ממש״כ התוס׳ (שם) דמיקרי כלי לפי שראוי לתלותו בצואר בתו. ועיי״ש מש״כ בזה.
ואכן, בפנ״י ספ״ו דשבת דל״מ דין יחוד במטבע, כיון שאין דרך ליחד מטבעות לשום דבר, ובטלה דעתו. אבל בהגהות רעק״א לשו״ע סש״ג סכ״ב מפורש שבמיחדן לעולם מהני. וכ״ה בתוס״ש שם. וראה משנ״ב שם סקע״ד. ובשו״עאדה״ז סש״א סל״ט כ׳ שאפי׳ מטבעות מנוקבות שאין יוצאים בהוצאה בשופי לא נפקע שם מוקצה מהם אא״כ הם של כסף וזהב ונקובים כדי לתלות בצואר בתו לתכשיט, שאז מותר לטלטלן אם הם מיוחדים לכך. וראה גם בפמ״גבמ״ז רסי׳ שח. ועיי״ע במנחת שבת ספ״ד סקכ״ט שכ׳ עפ״ז במטבעות של צדיק מנוקבות שאי״ב משום מוקצה. ועייעו״ש מש״כ אאמו״ר בזה.
ונ׳ פשוט דכ״ז במיחדה לתשמיש מסויים, אבל לא סגי במה שמחליט שלא ישתמש בה לצרכיו. ושו״מ שכ״כ בשו״ת בצל הטוב סי׳ ל. עיי״ש שהוכיח כן מכמה דוכתי. (ולהעיר גם ממכתב באנגלית מתאריך ר״ח סיון תשל״ה ע״דהמטבעות שנתקבלו בקשר עם מבצע נש״ק). ומה שילה״ע בזה, שהרי כתב אדה״ז (סשח סע״א) בקמיע אפי׳ כשאינו מומחה (שאין יוצאים בו מחשש שאינו מועיל ואין עליו תורת כלי, מ״מ) לענין איסור טלטול לא חשו. וי״ל, דלא קאיהתם במטבע, שבכגון דא צריך הפקעה מחזקתו הקודמת. ועיקר דהתם מיירי בעשאו מלבוש או תכשיט.
ובנוגע לשאלה המצוי׳ במיחד המטבע לסימן בתוך ספר - ראה שו״ת תורה לשמה סע״ד במסמר שעשאו לסימן בתוך הספר, דלא סגי בכך להפקיעו מאיסורו, כיון שאינו חשוב תשמיש כלל.