מה לעשות כשבעל הבית לא מרשה להדליק נרות בדירה המושכרת?
איקלע לידן גל׳ וישמע משה (בא תשע״ו), וראיתי שנחלקו בזה בעלי תריסין. וחתום תורה בלימודי, תורה חתומה ניתנה, אין גזירה אלא חתוכה. ורובי תורתם כמו זר נחשבו, כי את שיחתם לא ידעתי לכלכל לדעת מוצאיו ומובאיו - על מה הוטבעו אדניו.
ולפענ״ד כ״ז פשוט, שהרי יכול השוכר להתנות כל תנאי שירצה בשכירות (רמב״ם שכירות פ״ו ה״א. שו״ע חו״מ סשט״ו ס״ב). וא״צ שום קנין (שם ס״ד. סמ״ע סק״ג). וגם א״צ שיהא תנאי שהוא לטובת המשכיר (המוכר) דייקא - ראה רמ״א חו״מ רסי׳ רז. סמ״ע סרמ״א סקכ״ב. (ואם צריך תנאי כפול - ראה נתה״מ סשי״ב סק״ז. קצוה״ח סשי״ט סק״א. וכבר נמצא כן בשו״ת הרשב״ש סש״ל. וראה שו״ת בית שלמה חו״מ סקט״ו. אמרי יושר ח״א סי׳ קנ. ויל״ע מצד המנהג - ראה נתה״מ סר״ז סק״א לענין מטלטלים. משפט שלום שם ע׳ ער. אבל ראה ערוה״ש ס״ו. וצ״ע במנהג ימינו, ובנוגע לשכירות, ואם שייך לומר בזה תקנת השוק. ולהעיר מדבר חידוש בנוגע לכל דיני משפטי תנאים, בשו״ת מהרא״ל ס״מ סק״ד ואילך).
אבל כשלא התנה, אין ביד המשכיר לעכב משימוש הרגיל. ובכ״מ בשו״ע מצינו חילוקי דינים מתי יכול המשכיר לעכב (כשלא התנה), ומתי א״י לעכב (ראה לדוגמא שו״ע סשט״ז. וראה כמה דוגמאות בכסף הקדשים סשט״ו שם).
והנה, עד״ז הוא בנוגע לשאלה (שהשואל כשוכר לכ״ד - שו״ת רעק״א קמא ס״ו), שישנה גם בבתים - ראה שו״ע חו״מ סשמ״א ס״ב. (ולהעיר שי״א דל״ש שאלה בקרקעות - ראה פי׳ הרע״ב שבועות פ״ו מ״ה. אבל עיי״ש בתויו״ט. וראה פנ״י סוכה לא, א. והב״ד בפמ״ג סתרל״ז בא״א סק״ב. וראה לקו״ש חי״ט ע׳ 349 הע׳ 14). ובד״כ, בעשה קנין או התחיל להשתמש ה״ז בגדר שאלה להתחייב באונסין. אלא שבקרקעות - וכן במחובר לקרקע - פטור באונסין (ודלא כדעת האו״ז ב״ק פ״ב סי׳ קכה) - ראה רמ״א חו״מ סצ״ה ס״א ובש״ך שם סק״ח. שם סש״א ס״א ובבאה״ג שם. אבל ראה מג״א סתרל״ז סוסק״ז. ובשו״ע אדה״ז שם ס״ד הכריע שמחובר ה״ה כקרקע.
וגם בזה מהני תנאי כבשכירות (ראה לדוגמא נתה״מ סוסי׳ שמ). ובדבר שלא התנה א״י לעכב. (ויש לדון אם צ׳ משפטי התנאים לפמש״כ בקצוה״ח סרמ״א סק״ט שבמתנה עמ״ל א״צ משפטי התנאים (אבל ראה שו״ת חמדת שלמה חו״מ ס״ו. ועוד), וכש״כ בשאלה, שאינו קנוי להשואל. (ואנן קייל״ן שרק משעת אונסין מתחייב - ראה שו״ע חו״מ סשמ״א ס״ד. סמ״ע סקי״ג. ש״ך סק״ו. וראה בארוכה שו״ת אבנ״ז חו״מ סכ״ה שאינו שלו כלל ורק שעבוד. ולהעיר שבכ״מ כתבו שיש לשואל קצת קנין בהחפץ - ראה נתה״מ סשד״מ בחי׳ סק״א. וראה לקו״ש חל״א ע׳ 113. ולהעיר מלקו״ש חי״ט ע׳ 348 ואילך במה ש״שאולה ה״ה כשלו״)). ופשוט שאין מקום לדון מדין מעביר מדעת בעלים כשלא התנה לפנ״ז. ובלא התנה - פשוט שאין בידו לעכב בדבר דלא אסקו אדעתייהו ומונע השתמשותו בשימוש רגיל ע״פ המנהג.
ופשוט, שאף להאומרים שבקרקעות פטור גם מפשיעה (ראה שו״ע חו״מ סצ״ה שם. סש״א שם ובש״ך סק״ג) משא״כ במזיק בידים (ראה סמ״ע סצ״ה סק״ג. נתה״מ סש״א סק״א), ולא עוד אלא שי״א שאין עליו חיוב שמירה (נתה״מ סרצ״א סקל״ב. וראה כסף הקדשים חו״מ רסי׳ שא. ועכצ״ל ולחלק בין זה לפשיעה שבנתה״מ סש״א הנ״ל) - מ״מ אאפ״ל שה״ז כאילו מעולם לא זכה בה כלל וביד בעה״ב לעכב עליו באופן ההשתמשות, שהרי הה״נ בשכירות בתים שפטור בכהנ״ל, ומ״מ מפורש להדיא בכ״מ שאין ביד בעה״ב לעכב שלא כדין. ואדרבה, כיון שפטור משמירה, מקום לומר שג״ז טעם מכריע שלא יוכל לעכב. אלא שבאש שלו ודאי חייב בשמירה - וגם בנר של מצוה (ראה רמב״ם נז״מ פי״ד הי״ג) - שה״ז כמזיק בידים. וראה במעשה שהי׳ שבשו״ת מהרשד״ם סרס״ו.
ונסתפקו כמה באורח אצל בעה״ב, וכן בכל רשות השתמשות שלא באופן של שאלה, אם חלים דיני שאלה - ראה פת״ח שאלה פ״ט הע׳ סט. אמנם מצאנו שבהכניס חבירו לדור אצלו, אין לו קנין שם, וא״כ אי״ז בגדר שאלה - ראה נתה״מ סקל״ח סק״ב. שער משפט סק״ב. [וצ״ע אם משום שהוא בחנם, או כיון שגם בעה״ב דר שם אינו שואל שכל הנאה שלו. ובנתה״מ לענין קנין חצר כ׳ דמיירי בחנם דוקא (וכ״מ בטושו״ע סי׳ רס שרק במעלה שכר קונה). אבל ראה פת״ח שכירות פ״ד הע׳ מה. וי״ל גם נפק״מ אם חייב במזוזה, שבפונדק פטור, והיינו שאין לו קנין (ראה חובת הדר פ״ג סקי״ח. שו״ת שבה״ל ח״ב סקנ״ג. ח״י סק״פ. אבל ראה מוע״ז ח״ד ע׳ רפז בשוה״ג)]. ויתירה מזו, בחי׳ הגר״ח סטנסיל סשמ״ג שבכל שאלה סתם ללא קיצבת זמן אי״ז בגדר שאלה כ״א רשות השתמשות לחוד. ומש״כ בנתה״מ סש״מ סק״ח - עכצ״ל שפי׳ להדיא בל׳ שאלה. ובסתמא, לכאו׳ תלוי אם בידו לסלקו או לא.
ואף שבשואל בסתם, שלא פי׳ זמן, יכול לתובעו להחזירו בכ״ע שירצה (שו״ע סשמ״א ס״א) - שאני התם שפי׳ כוונתו, אלא שכיון שלא פי׳ זמן נקטינן שע״ד כן השאילו שיוכל לתובעו כשירצה (ובשו״ת באר אברהם סי׳ ק ובשו״ת מעיל שמואל סמ״ג בטעמא דמילתא, שמחמת ספק באופן ההתחייבות אא״פ להוציא מיד המשאיל, עיי״ש הטעם), ושסיום זמן השאלה הוא כשתובעו (עיי״ש בנתה״מ סק״א). ואכן, כששואל למלאכה מסויימת א״י לתובעו עד שיעשה מלאכתו (פת״ש שם בשם או״ת סע״ג באורים סק״ד). ובשואל בית בסתם - נחלקו הפוסקים בכמות הזמן (ראה שטמ״ק ב״מ קג, א בשם רמ״ך. מעיל שמואל שם. זכל״א. ועוד).
ולהעיר שאפי׳ המבטיח להשאיל, י״ב משום מח״א כשחוזר בו (ראה אהבת חסד פ״א סקי״א לענין מבטיח להלוות. אבל ראה שו״ת בצה״ח ח״ג סכ״ח סק״ב ואילך. ודבריו צע״ג לדידי ולדכוותי).