מעשר על כסף שהתקבל כמתנה
בנוגע למעשרות ממתנה - אף שבס׳ היראה לרבינו יונה אות ריג מ׳ לעשר גם מחפצים שנתקבלו במתנה - מ״מ ה״ז תלוי במנהג, ולא נתפשט המנהג כן. וראה שו״ת יד הלוי ח״ב סמ״ד. שבה״ל ח״ה סקל״ד סק״ג.
ולענינו, בכ״מ מצינו שאפשר להגביל ולהתנות במתנה שיהא לאותו דבר שפי׳ בלבד. ויש בזה כמה חילוקים ואופנים: ראה שו״ע או״ח סתרצ״ד ס״ב. יו״ד סרנ״ג סי״ג. חו״מ סקי״א ס״ג. סרמ״א ס״ה סש״ו ס״א. שו״ע אדה״ז הלואה ס״ה: אא״כ ניתן לו בתנאי שלא יפרע ממנו לחוב. וילה״ע גם משו״ע אדה״ז סתמ״ח סכ״ג. ועיי״ש במשנ״ב בשעה״צ סקס״ד.
וראה מש״כ בכ״ז בשו״ת חו״י סרל״ב (שתלוי אם דרך להקפיד). שבו״י ח״א סע״ז (שבתנאי כפול שלא ישנה מדעתו שאני). חקרי לב יו״ד סק״ב (שכשנתנו אדעתא דפורים שאני). ובמנחת פתים סרמ״א מחלק באופן שיש אומדנא שמוכח בדעת הנותן.
ועפכ״ז, נכתב כבפנים. וכ״כ בשו״ת אג״מ יו״ד ח״ב סקי״ב. וראה שו״ת מנחת צבי ח״ג ס״ח סק״ה. חשב האפוד ח״ג סל״ד. וראה צדקה ומשפט פ״ה ס״ה שכ״ה לכו״ע בידוע שהנותן מקפיד. (ומש״כ בשו״ת חקרי לב שחייב לעשר - הוא לדידי׳ שבד״כ מותר לשנות מדעת הנותן. וצ״ע מש״כ שם שבלא״ה יכול לעשר ע״ז ממק״א - שמאיזה טעם יתחייב בכך).
[ולהעיר משו״ע אדה״ז סרמ״ב ס״ח, דמ׳ קצת שפי׳ בס״ח סתתס״ו - שבשלחו לו מאכל לשבת לא יאכלנו בחול - שמדת חסידות לא לשנות מדעת הנותן גם כשמותר (ולא שהטעם מצד שנשלח עבור שבת). ובאמת, בשו״ת חו״י הנ״ל פי׳ ג״כ ,עד״ז, אלא שכ׳ (לשיטתו) שד׳ ס״ח הנ״ל אינם משנת חסידים כ״א מעיקר הדין].
וגם בעני שמותר לשנות לפי שידוע שיעשה כחפצו (שו״ת שבו״י הנ״ל) - ראה בשו״ת אג״מ יו״ד ח״א סקנ״ב, דהיינו רק כשמשתמש בו עבור צרכיו ולא לצדקה, עיי״ש. וכבר נמצא עד״ז בראבי״ה סי׳ א׳ג. וכן באו״ז הל׳ צדקה סי״א.