מי שמצהיר שהוא יהודי, נאמן?
בטור אה"ע ס"ב הביא שי' רש"י (כתובות כד, א וכה, ב) והרמ"ה שאיש שבא לישא אשה (וכש"כ אשה שבאה להינשא - ראה פרישה שם סק"ט) צ' לבדוק אחריו קודם שישאוהו, שמי שאין משפחתו ידועה צ' ראי' ליוחסין, ואין ע"א נאמן. ובישועו״י שם בפיה״ק ס״ג שכ״ה גם בירו׳ קדושין פ״ד ה״ד. וכ״מ גם ירו׳ רפ״ב דר״ה - הובא בגהש״ס יבמות מז, א. וראה שו״ת יבי״א ח״ז אה״ע ס״א. (ויל״פ, ע״פ משנ״ת לקמן בכמה אופנים שאינו נאמן).
ובדעת הרמב״ם אסו״ב פי״ג ה״י (והובא גם בשו״ע יו״ד סרס״ח ס״י) שבחו״ל צ׳ להביא ראי׳ ואח״כ ישא ישראלית לפי שמעלה עשו ביוחסין - כתב במ״מ שם פ״כ ה״ה (לשינויא קמא) של״ש חזקת כשרות כ״א כשיש חזקת משפחה. (וכ״מ ברמב״ן ורשב״א כתובות כד, א בדעת הרמב״ם. משא״כ לשינויא בתרא במ״מ שם - רק לכהונה צ׳ ראי׳, ושאני מי שאמר נתגיירתי ממי שאמר ישראל אני. וכ״כ הב״ח והובא בש״ך יו״ד שם סקכ״א. ואכן בשו״ת הרמב״ם בלאו ח״ד סתע״ג שנאמן אפי׳ כשבא ממקום שרובו גוים. ועכצ״ל ולחלק בין זה למי שאומר נתגיירתי).
ובב"ש (אה״ע שם סק"ג. ס"ג סק"ה. שם סק"ז) ס"ל בדעת המחבר והרמ"א כדעת רש״י (ועוד), ושכן יש להחמיר. והובא להלכה בבאה"ט ס"ב סק"ד, ושכ"כ בבה"י אה״ע ס״ב ס״ב, ושכ"ה בשו"ת מהרי"ט ח"א סקמ"ט. וכ"פ בחכמ"א כלל קכד ס"ב. (אבל לשונו מורה דהוא רק מחמת תקנה, דלקמן). ובשו״ת חת״ס שנדפס בסוף חי׳ על כתובות ד״ה וא״כ (ונמצא בקובץ תשובות אה״ע סי׳ ס) כ' ג"כ שהעיקר כהרמב״ם ורמב״ן ורשב״א ור״ן וכהרמ״ה, ושכ״ה שי׳ רש״י. ומיירי התם לענין חזקת כהונה. אבל בשו״ת שבה״ל ח״ח סרס״ג דמ׳ שהוא גם לענין יחוס.
ובערוה"ש שם סי"ג בדעת רש״י והרמב״ם שחזקת כשרות היינו רק במשפחה, אבל באיש שא״י לנו פשיטא שלדינא יש ליזהר. [ועד"ז הוא כבר בב"ח שם ובפרישה ס"ג סק"א. וכ"כ בשו״ת חת״ס הנ"ל, וכ״ה בחי' חת"ס כתובות כד, א ד"ה להשיאו. ושם שרובא דאיתא קמן (דפריש מרוב גוים) עדיף מרובא דליתא קמן (שרוב הבאים בתורת יהדות הם ישראל, כדלקמן). אבל ראה שו״ת חת״ס אה״ע ס"ה ד״ה ומ"ש].
אמנם, בש"ך יו"ד סרס"ח שם דהמנהג להקל (כדעת הראשונים דלקמן). וראה גם בפת"ש אה"ע (ס"ב סק"ב. ס"ג סק"ו), והביא מד׳ שעה״מ אסו״ב פ״ב שהשיג על הב"ש בדעת המחבר. וראה בי"מ שם סק"ב ללמד זכות על מנהגנו שאין בודקין. ושם שחלילה להעלות על הדעת שהמחבר מכריע נגד המנהג. ובשו"ת האלף לך שלמה סט"ו, שהמנהג כהמקילים. ובגוף המנהג - כבר כ׳ הראשונים שמעשים בכ"י כך (ראה ריטב״א יבמות מז, א. חי׳ הרמב״ן כתובות כד, א. ולענין נישואין - בחי' הר"ן (כתובות י, ב - בדפי הרי״ף) שמעשים בכ״י שמשיאין אשה בכ״מ גם כשאין מכירים אותו, ומחזיקין אותו בחזקת ישרא). וראה הנסמן באוצה"פ ס"ב סק"ד אות ג.
[ודא"ג: ילה"ע שמתוך עיון בנו"כ השו"ע, נ' קצת שביו"ד (בסרס"ח - בהל' גירות) כתבו כו"כ לקולא, משא"כ באה"ע (ס"ב – בדיני יוחסין) אזלי בתר איפכא, לחומרא].
ומ"מ, בכ"מ תיקנו תקנות בד"ז - ראה באה"ט שם ע"ד תקנת מדינות ליטא. ובס׳ הבושם והשמן (ע' ערב) - קו"ק במדינת הגר. ועד"ז בכ"מ.
והנה, בדעת המקילים שנאמן גם לגבי יוחסין, כמה אופנים: בתוס׳ יבמות מז, א ד״ה במוחזק, משום רוב. וכ״ה ברא"ש יבמות פ״ד סל״ד. (אבל ראה תוד״ה ואנא - פסחים ג, ב. ואכ"מ). ובריטב״א יבמות שם ונימוק״י (שם טז, א - בדפי הרי״ף), משום מילתא דעבידא לגלויי. וכ״כ בקר״א בדעת התוס׳ יבמות מו, ב. ולפ״ז, כשאין שיירות מצוייות אינו נאמן – ראה שו״ת מהרי״ט סקמ״ט דהוא רק היכא דשכיח שיירתא. ועפ״ז י״ל גם בכוונת בה"י דמיירי שבא מארץ רחוקה (כלשונו) דוקא. ויש שפי' באו״א מטעם חזקה, שחזקה שאין אדם מעיד ע"ע שהוא ישראל כשאינו. [ונסתפקו אי נאמן גם ביש לו תועלת מזה].
אלא, שכ״ז כשלא קרא עלי' ערער, אבל ביש ערעור אינו נאמן. ועוד, שכ"ז היכא דלא איחזק לן כגוי - ראה רמב״ן כתובות כד, א. ריטב״א שם. וכן עולה מד' הרמב"ם אסו"ב פי"ג ה"ט, ושו"ע יו"ד סרס"ח ס"י. וראה גם במ״מ אסו״ב פי״ג ה״ז, שהוא רק כשלא הי׳ ידוע בחזקת גיות. וראה גם שו"ת אחיעזר ח"ג סכ״ז. שו"ת אג״מ אה״ע ס"ח.
ויתר על כן, במאירי יבמות מו, א שזהו דוקא בהוחזק כישראל. ובכמה אחרונים כתבו ג״כ דמיירי בשומר תומ״צ - ראה שו״ת מהרי״ט הנ״ל. מרכה״מ אסו״ב פי״ג ה״י. שו"ת רעק״א ח״א סקכ"א. וראה שו״ת קרית חנה דוד ח״ב אה״ע ס״ג. ובתפא״י כתובות פ״ב מ״ו, שמה״ט נאמן לפי שמחייב עצמו במצות. וראה שו״ת היכל יצחק ח״א סי״ז. ובשו״ת חוט המשולש ס״ה באו"א, דרק במכיר שפת היהודים. אבל ראה חזו״א יו״ד סקנ״ח סק״ח. שם יבום סקי״ז סק״ז.
אלא, שי"א שבזמנינו שיש כו"כ מישראל עד״ז רח״ל ליכא ריעותא בהכי – ראה קובץ תשובות (לגריש"א) ח״א אה״ע סקל״ג. וכ"כ בשו"ת אג״מ אה״ע ס״ו שנאמן אפי׳ כשאינו שומר תומ״צ. אמנם, ד"ז תלוי אם הנהגתו בתומ"צ שהוא רק שלא יהא ריעותא, או שד"ז מועיל ומסייע לגוף הנאמנות, ראה בכמה מהנ"ל.
ומ"מ, באפשר לברורי חייב לברר, וכדקייל״ן בכהת״כ. ואף שיש לחלק שחובת הבירור היא רק באיכא ריעותא (ראה שו״ע אדה״ז הל׳ שחיטה ס״א סק״ז וסקכ״ב ובביאורי הלכות לשם), הרי גם בנדו"ד איכא מיעוט המצוי. [ומ"מ, י"ל דהיינו רק כשיש חזקת איסור, וכבהל' בדיק"ח, שהבית בחזקת שאינו בדוק - ראה שו"ע אדה"ז סתל״ז ס״ה. וכן בבבדיקת ציצית שדרכו להיות נפסק – ראה שו"ע אדה"ז ס"ח סי"ג. ביהגר"א שם. וזהו נוסף לכך שי"א שהוא רק חומרא בעלמא (עיי"ש בקו"א סק"ב) והוא משום חומר ברכה לבטלה (כל' המחבר שם ס"ט. וכ"כ בט"ז שם. וראה הגהות רעק"א. אבל ראה בב"ח שם ובמחה"ש שם. פמ"ג ס"ה בא"א סקי"א. ובקו"א שם: ברכה לבטלה ו(מ)ביטול מ"ע), או מדת חסידות (עיי"ש בב"י). אבל במלחמות חולין יב, ב אף שכ' שא"צ לברר רק ביש חזקה כנגדה, מ״מ ס״ל שבמיעוט המצוי חוששין לכתחילה].
ואדרבה - מעלה עשו ביוחסין. וכן מצינו בבחי׳ הפלאה כתובות יג, ב. וכ"ה בשו״ת טוטו״ד או״ח סרכ״ט. כת״ס אה״ע סי״א ואילך. קרית חנה דוד שם. ערוה״ש יו״ד סרס״ח ס״י. וכש״כ כשיש ערעור וריעותא.
ועצ"ע שבראשונים כתבו בסתמא שא"צ בדיקה כלל. וי"ל, דהיינו רק בדאא"פ. ודוחק. אבל ראה שו״ת יבי״א ח״ז אה״ע ס״א. ושם, שביש רגלים לדבר שאינו ישראל, חייב לברר. [זאת ועוד, בנוגע לסדרי הרבנות – ראה קובץ תשובות (הגריש"א) ח"ד סצ"ח].
וראה בארוכה בכהנ"ל, ובנוגע לימינו אלה, בהנלקט בס' איש יהודי (ברוך). כצרף הכסף (פרידמן). קובץ באר יצחק ע' סג. אורחות משפט אושינסקי ע' שנא ואילך. וש"נ.