הנה, כללא כיילו לן חז״ל, שבכל מקום ספק - הממע״ה.
ואף גם באופן שקיבל ע״ע שמירתו, וה״ז בגדר א״י אם פרעתיך (ראה רמ״א חו״מ סש״מ ס״ג. ש״ך שם סק״ז. וכן בסרצ״א סקמ״ד. אבל ראה שם בקצוה״ח סק״ד. וראה קונט׳ ענינה של תורת החסידות הע׳ 103 בדעת אדה״ז), ועוד שהרי מסברא כאן נמצא כאן הי׳, וכ״ה גם בדיני ממונות (שו״ע חו״מ סרכ״ד. סרל״ב סי״א. אבל י״א דל״ש לומר כאן נמצא כאן הי׳ לענין ממונות (ראה נימוק״י יבמות קטו, ב ד״ה אביי. חי׳ הרשב״א נדה שם. יבמות שם ד״ה ואמר רבא. וראה שב שמעתתא ש״ז פי״ז)) - מ״מ, מצינו להדיא שבספק איפוא אירע הקלקול, תלינן שנעשה ברשות המשאיל (ראה נדה נח, א ובתוד״ה ולענין. וראה בשערי יושר שער החזקות פט״ו).
אולם, בנדו״ז בלא״ה ה״ז מתה מחמת מלאכה, ראה הפרטים בשו״ע חו״מ סש״מ.
אלא שעדיין יש בזה מקום עיון, לדעת הרמב״ן (ב״מ צו, ב) שפטור מחמ״מ הוא מטעם שהמשאיל פשע, ועייש בריטב״א. וראה בש״ך סק״ה. וא״כ בכל תקלה צ׳ בירור אם היא באופן ששייך לומר ״הוה לי׳ לעיוני אם היא בת מלאכה״. אלא שכו״כ חולקים, וכפשטות המחבר והרמ״א. וכן מצינו בכמה אחרונים. וכמדומה שכן ההוראה המקובלת. וברור שאא״פ להוציא ממון מה״ט. וראה משפטי החושן בהערות (אור אפרים) סקי״א. עלון המשפט חשון תשס״ט.