הנה, בברייתא חולין קלט, ב: יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן ת״ל כי יקרא במאורע לפניך. והובא ברי״ף וברא״ש ובכמה ראשונים. ובחי׳ הר״ן כ׳ בזה״ל: לאפוקי שלא יתור אחר מצות שילוח. ומשמע קצת שהכוונה גם שאין לחזר, ולא רק שא״צ.
וראה בפי׳ הריבב״ן שמפרש בהקס״ד: כמו שמחזר על שאר מצות. ומ׳ דלמסקנא קמ״ל ששלוה״ק שאני מכל שאר מצות, לענין זה שא״צ לחזור.
(ובאמת, שקו״ט בכ״מ אי ילפינן משלוה״ק לשאר מצות שא״צ לחזור. וראה במקו״ח פתיחה לסתל״א שבשאר מצות חייב לחזור. ובכ״מ דנו בדבריו. וראה בהערת המהדיר במקו״ח במהדו״ח. וכבר העירו מבמדב״ר פי״ט, טז.
והנה, בתו״ח על אתר שכ״ה גם מסברא, וקרא אסמכתא בעלמא, שהרי לא אשכחן מיעוטא שלא לחזור אחר השבת אבידה ומצות פריקה וכיו״ב. וצע״ק מב״מ לג, א. וראה גם תוספתא ב״מ פ״ב ה״י. וכעי״ז בירו׳ סוטה פ״ט ה״א. וראה ספרי ראה יג, יג (אלא שי״מ שם באו״א). ויק״ר פ״ט , ט. מס׳ דא״ז פ׳ השלום.
ולהריבב״ן י״ל דהא גופא קמ״ל מילפותא דקרא שבשלוה״ק אין מקום שיחזור. וי״ל עוד דקמ״ל שגם מצד מילתא דחסידותא אין לו לחזור, דאל״ה צ״ב הקס״ד, דהיאך אפשר לחייבו לחזור בדבר שאי״ל קצבה, ואטו נאמר שכל היום כולו יחפש בהרים וגבעות לחזור אחרי מצוה זו. ודוחק לומר (כפי שכתבו כמה) שהכוונה פ״א במשך ימי חייו, שהתורה לא נתנה כאן שיעור וקצבה. אבל להעיר מס׳ החינוך מ׳ תקג לענין זכירת עמלק).
ועפ״ז כתב בשו״ת תורה לשמה סרע״ז, שבמצוה זו לא רצה הקב״ה שאנחנו נחזר ונחפש אחרי׳, ולפ״ז אותם המתחסדים לחזר בהרים וגבעות וכו׳ הם עושים היפך דברי הברייתא הנז׳ כי אין צריכים לקיים מצוה זו אא״כ היא תבוא לידם מאלי׳. וברשימותיו בכת״י (פורסמו לראשונה במקבציאל חו׳ לט, ונדפס בשו״ת תורה לשמה מהדורת אהבת שלום. ומכאן תשובה מוצאת למי שר״ל ע״ד תורה לשמה שלאו הוא חתים עלה. וראה לקמן עוד מדבריו בזה) כותב יתירה מזו: קורא אני בהם כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. (אלא שכבר העירו מד׳ האר״ח הל׳ קידוש שכתב להדיא שאינו נק׳ הדיוט ומקבל שכר וכבסומא המקיים מצות. ויתכן שמשו״ה חזר בו מזה ולא כ׳ כן בגוף התשובה. ולהעיר שגם מד׳ האר״ח מ׳ שהחזרה בהרים וגבעות היא ע״ד קיום המצות בסומא, והיינו שגדר מצות שלוה״ק הוא רק במאורע לך, ולא רק שא״צ לחזור, דאלת״ה מאי קמ״ל שמקבל שכר על ההשתדלות, שהרי מילתא דפשיטא היא שבכל המצות מקבל שכר על השתדלותו).
והנה שקו״ט בכ״מ במאורע לו (ולא שחזר בהרים) ומצא קן, אבל אינו רוצה הבנים אי קיים המצוה. וכדלקמן. ומצינו עד״ז בשו״ת גבעת פנחס (כת״י), הו״ד בברכ״י קו״א לסרצ״ב, שהמתחסד בזה (לשלוח האם כשאינו רוצה הבנים) לא טוב עשה בעמיו והוא מדת אכזריות. וכ״כ בשו״ת חת״ס או״ח סי׳ ק. (אלא שאין הכרח שכ״ה לדעתו במחזר אחריו בהרים, אבל רוצה בבנים).
וראה בפי׳ ופסקים לרבינו אביגדור הצרפתי (פסק תסג) שהמצוה היא רק אם בא לידך במקומך אבל אם אתה רואה אותו בראש האילן אל תעלה אחריו. ומסמיך לה מעשה בא׳ שעלה ומת, עיי״ש. והוא עפ״ד מדרש תנחומא. והוא פלאי. ואולי משום סכנה, משא״כ במחזר בשאר מקומות. וראה שו״ת משנ״ה חט״ז סי׳ קד מש״כ בזה.
וכן מוכרח ע״פ טעמי המצוה (ע״ד הנגלה) מצד קיום המין ולהשלים האדם במדת הרחמנות וכיו״ב (וראה גם לקו״ש חי״ט ע׳ 200 ואילך) - דכיון שתוכן המצוה ע״פ נגלה משום צער בע״ח שמצטערת בלוקח שניהם יחד (ויש בראשונים שכתבו עוד, שאם יצטרך לשלח האם, ברוב הפעמים יוותר לגמרי) - אין מקום לחפש כ״א המזדמן לפניו, וברוצה הבנים. (וראה לקו״ש ח״ט ע׳ 138). וראה גם עמודי הארזים מ׳ סב שכ׳ עד״ז. אבל להעיר ממש״כ בערוה״ש סרצ״ב ס״ד.
ועייג״כ באלשיך עה״ת בפי׳ הכתובים, שלא זו בלבד הנמנע ואינו לוקח לא האם ולא הבנים שבודאי מקבל שכר, כ״א גם במשלח האם ולוקח הבנים. והיינו דטפי ניחא לא לקיים המצוה כל עיקר.
ואכן מעולם לא שמענו ולא ראינו בדורות שקדמונו שיחזרו אחרי מצוה זו, זולת השרידים אשר ה׳ קורא, אחד בעיר ושנים במשפחה.
וכמו שהעיד עד״ז במרומי שדה חולין שם, לענין קיום מצות שילוח כשאינו רוצה הבנים: וכן המנהג פשוט. וכפה״נ בטעם המנהג, לפי שנקטו לעיקר שאינה מצוה חיובית, עכ״פ כשאינו רוצה הבנים, או שאינה גם מצוה קיומית בכה״ג, וממילא חשו משום צעב״ח או בל תשחית וכיו״ב.
והה״נ לענין חזרה בהרים וגבעות (אף שיש לחלק בקל), שסברו רבנן שאין מקום להשתדל לחפש באופן שי״ב משום צעב״ח והיפך מדת הרחמנות.
ונוסף גם הוא, שלכמה דעות בראשונים (ראה שו״ת הרשב״א ח״א סי״ח בשם תשו׳ הר״י בן פלט. המיוחסות סקפ״ט. וכ״ה באבודרהם ש״ג. ולהעיר מריטב״א מכות טז, א. ובכ״מ כתבו כן גם בדעת הרמב״ם. וראה כס״מ שחיטה פי״ג הי״ט. מעשה רוקח שם ה״ב) שאי״ז מ״ע כ״א לאחרי שעבר על הלאו, וכבכל לאו הנתל״ע (והאריך בזה הגרי״פ בבי׳ לרס״ג ל״ת קלז. וראה שו״ת כפי אהרן יו״ד סי׳ יו״ד. יבא הלוי יו״ד סרצ״ב. שו״ת בנין ציון סי״ד. ובכ״מ. וראה בארוכה מקבציאל חו׳ לב ע׳ תעב ואילך). ואכ״מ. ובשלמא במאורע לפניך, שאין מנוס מלהכריע במחלוקת הראשונים, שהרי לאידך גיסא, קיימי רבוותא דס״ל שאסור להתעלם, אבל מה מכריחנו ללכת ולחזור בהרים וגבעות ולהיכנס לשקו״ט הנ״ל.
וראה בלקו״ש חל״ד ע׳ 289: כוונתו רצוי' וכו' אבל מעולם לא שמעתי שיחפשו זה (ובכיו"ב גם לא שמענו ראי', כמבואר בפוסקים), וע"ד הצחות להעיר ממרז"ל פרט למזומן (טושו"ע יו"ד סרצ"ב).
וראה זה פלא בס׳ ויוא״מ סצ״א שכ״כ אליבא דאמת (ולא רק ע״ד הצחות), שאין המצוה מתקיימת בחוזר אחרי׳ כיון שהוא במזומן. ודבריו צע״ג שהרי מזומן הו״ע אחר לגמרי, ומאי שיאטי׳ לכאן. ושו״ר שכבר תפס עליו הגר״נ ע״ה געשטעטנער בהסכמתו לס׳ משפט האבידה. ויתכן ששיגרא דלישנא הוא, וכוונתו שאי״ז במאורע לך (וראה גם בשו״ת כפי אהרן שם (מ, ד) שהשתמש במטבע לשון הנ״ל לענין זה). והרי סו״ס הצד השוה שבהם שצ״ל דרך מקרה. (וראה גם לשון היראים סשפ״ז. סמ״ג ע׳ סה. ועוד).
ולפ״ז ה״ז חידוש גדול, שלא שזפתו עין עד כה, שהך ילפותא דבמאורע לך הויא דרשה גמורה, וכמו שבמזומן פטור ממצוה, שמתנאי המצוה הוא שאינו במזומן, כמו״כ מתנאי המצוה שצ״ל דוקא במאורע לך, ואל״ה לא קיים המצוה. [וראה מה שהאריך בהר המלך ח״ה ע׳ רפב שאסור לחזור. והביא שכ״כ גם בספרו שילוח הקן. ואינו תח״י. אבל התם קאתי עלה מטעם אחר].
ובאמת עד״ז הוא בלקו״ש חי״ז ע׳ 376 הע׳ 43 שאאפ״ל ולפרש במשנה (אבות פ״ד מ״ב) הוי רץ למצוה קלה, שהכוונה למצות שילוח הקן, ״שאין שייך בזה ריצה ברגלים כפשוטה, כי אין שייך מצוה לרדוף אחרי קן צפור, ואדרבה - ״כי יקרא במאורע לפניך״, שלא יחזור כו׳ כדי שימצא קן״. ובהנחה משיחת ש״פ אמור תשכ״ד: ניטא קיין ענין, ניט קיין חובה און אויך ניט קיין מצוה צו גיין און לויפן זוכן א קן. ועפ״ז ה״ז בדומה למצות שכחה, שאא״פ לקיימו מרצון ובכוונה (וראה לקו״ת ברכה צח, ב). ואכן מצינו באיזהו מקומן שכתבו להשוותם אהדדי.
אמנם, הדברים מחודשים, ולא מצינו בשום מקום בראשונים שאא״פ לקיים המצוה בחוזר אחרי׳, ושאני הא דמזומן שהוא תנאי בגוף החפצא דהמצוה ולא בנוגע להכשר מצוה, היינו חובת ההשתדלות. ומשו״ה נראה עיקר בכוונת הדברים באו״א, שאין מקום להורות - גם בתור מילתא דחסידותא - לרוץ בדבר שאין מצוה בחוזר אחרי׳. אבל ודאי שהחוזר אחרי׳ ופגע בקן צפור ועשה כמצוה האמורה בתורה קיים מצותה. [ולהעיר מבאר בשדה עה״ת (ראה יג, א) דקמ״ל קרא שאי״ע בבל תוסיף בחוזר אחרי׳, ואדרבה ה״ז חיבוב מצוה].
אמנם, מצינו בכ״מ שכתבו ע״פ כתהאריז״ל שיש להשתדל לקיים מצוה זו. וכמובא בברכ״י יו״ד סרצ״ב, בהמשך למה שהעתיק משו״ת גבעת פינחס, דאדרבה אשרי לו שמקיים מצוה. (ונמצא כן בכתהאריז״ל בכ״מ - שער הגלגולים הקדמה יא. הקדמה טז. הקדמה לשעהמ״צ. ובכ״מ. וראה גם שערי קדושה פ״א ש״ד בתחילתו שמנה מצות שילוח הקן בסוג הד׳ שיש לחפש אחריו. ולא בסוג הה׳ שאא״פ לקיים מרצונו כ״א בנזדמן לפניו. וצ״ע מה שמנה בסוג הד׳ גם מצות שכחה. וראה בסה״מ תרס״ח בהגהות לשערי קדושה (ע׳ רמד - בדפו״ח) שעמד בזה. ולהעיר, שד׳ האריז״ל הנ״ל ע״ד החובה לקיים כל תרי״ג מצות בשלימותם הובאו כמ״פ בדא״ח, וגם בתניא קדישא, באגה״ק סכ״ט. וראה בארוכה לקו״ש חי״ח ע׳ 192 הע׳ 55).
וראה גם במו״ק להיעב״ץ או״ח סכ״ד, שלא רק מצות ציצית, אלא גם במצות שאינן הכרחיות כלל אם לא באופן שיזדמנו כמו שילוח הקן, טוב לאדם החרד לדבר ה׳ לחזר אחריהן לקיימן. (ובמשנת חכמים ריש הל׳ יסוה״ת בצפע״נ סק״ה, והובא בפת״ש על אתר, דבעידן ריתחא ענשינן וכו׳. אבל התם מיירי לענין אחר, בנזדמן לפניו ומעלים עינו, משא״כ לחזור בהרים. ועפ״ז לא ס״ל כשו״ת חות יאיר סס״ז שבנזדמן ה״ז מצוה חיובית). וכ״מ בלקט יושר יו״ד ע׳ 69 שבעל תרוה״ד חיזר אחרי מצוה זו. וראה בהגהות שמן ששון לע״ח שט״ו פ״ג: תיתי לי דרדפתי אחר מצוה זו וקיימתי אותה ג״פ.
ובאמת הדברים תמוהים מאד, שידוע בשער בת רבים בנוגע להבא״ח, שכתהאריז״ל שגורים על לשונו תדיר, וכ״ה גם בספרו תורה לשמה (אף שנכתב בעילום שם), ומ״מ העלים עין מכל הענין. ומה גם שהו״ע הביא לד׳ האריז״ל הנזכרים בספרו דעת ותבונה פ״מ.
וראיתי למי שפי׳ בד׳ האריז״ל (ודכוותי׳) שהכוונה להשתדלות ע״י תפלה. ודוחק קצת.
ולחומר הנושא אולי אפ״ל שלא הרי חיפוש כחיפוש, והיינו שכיון שמדינא דגמרא אין לחזור בהרים וגבעות, ה״ה לדעת האריז״ל. ולאידך, אי״ז בכלל המצות שאין ביד האדם לחפש אחריהם (כסוג הה׳ בשע״ק שם). וכמו שהוא ע״ד הנגלה שמקיים המצוה גם בחוזר בהרים. אלא שלהאריז״ל, עדיין צריך להשתדל אבל לא לחפש בהרים וכו׳. ושאני חיפוש מחיפוש. ונפק״מ במזדמן לו, ואינו רוצה הבנים, שלהאריז״ל אין להתעלם מקיום המצוה, כ״א אדרבה לרצות הבנים בכדי לקיים, או לקיים המצוה גם כשאינו רוצה בבנים. וכ״מ בברכ״י שהסמיך ד׳ האריז״ל להשקו״ט בפוסקים באינו רוצה בבנים. (וראה בהגהות שמן ששון לשעהמ״צ שדייק בל׳ האריז״ל שאינו מחוייב לרדוף כ״א צ׳ לחפש. וראה עד״ז בני אהרן על שער הגלגולים הקדמה יא סקל״ו. אבל שם ר״ל באו״א ממשנ״ת אצלנו כאן).
ואף שכ״ז דחוק בכתהאריז״ל, ובפרט שהדגיש שם ד״ז גופא מה שא״צ מדינא לרדוף אחרי׳ - טפי ניחא לדחוק בלשונו, ועפ״ז לתווך עם כו״כ.
[ואת״ל כן, לא דקו בכ״מ שהביאו סימוכין לשי׳ החו״י (עפ״ד הזהר) מד׳ האריז״ל, דאדרבה להאריז״ל אינו חייב גם במאורע לפניך כ״א ע״ד ההשתדלות מצד מדת חסידות ושלמות נשמתו, משא״כ להחו״י. (וראה אבן השוהם סרצ״ב בפתוחי חותם סק״ב)].
וכן איכא למשמע קצת מד׳ הרש״ש (בהגהותיו לע״ח שער הזיווגים פ״ג) שצריך להזהר שלא לעשות מצוה זו לא בימי העומר ולא מר״ה עד שמע״צ, ולא בשנת השמיטה ושנת היובל, וכן בעתות התפלה וכיו״ב - שהרי אם מצוה חיובית היא איך אפשר להשתמט ממנה בזמני מוחין דגדלות. ויל״ד שכוונתו שלא לרדוף אחרי׳ בזמנים ההם (עיי״ש בפתוחי חותם סק״ד. ועוד שקו״ט בזה בכ״מ. ובלא״ה העירו שלמהדו״ב של הרש״ש שאין קשר בין פרצוף הזמנים לפרצוף המצות לית לן בה. ונת׳ בארוכה באר יצחק (סופר) ס״א. אבל במסקנתו שם נוטה ששילוח הקן שאני, שגם לדעתו במהדו״ב אין לקיימה. וראה ויען שמואל חי״ד ע׳ שיג).
[ובהיותנו בזה ילה״ע שכבר הוכיחו בכ״מ (בית לחם יהודה על אתר. וראה בערוה״ש ס״ד) שלדעת התיקונים אינו מקיים המצוה אא״כ בלוקח הבנים. ועפ״ז, יש לעורר בהנהוג בזמנינו אצל כמה מהמתחסדים בעם, לחוש מחד גיסא להשתדל לקיים מצוה זו עפ״ד המקובלים הנ״ל, ולאידך אין לוקחים הבנים, שד״ז אינו עולה יפה עם ד׳ המקובלים. ומ״מ, בפשטות בלקיחה לחוד סגי, והעיקר שאינו משלח שניהם יחד (כסברת החכ״צ בשו״ת ספ״ג).
כן מצינו בס׳ חרדים פ״ה (והובא בברכ״י שם) שהורה האריז״ל שצריך לקחת האם בידו, ותמוה מה שלא נזהרים בזה ההולכים בעקבות האריז״ל ונזהרים לחזור ולרדוף אחרי מצוה זו, שאין לוקחים האם כ״א מקישים במקל)].
ולהעיר גם מס׳ הקנה (סוד שילוח הקן) שמסביר ע״ד הקבלה, מה שא״צ לחזור בהרים וגבעות, ובלשונו: וע״כ אין הדוגמא למטה אלא במקרה. (ומלשונו מ׳ קצת יתירה מזו, כסברא הנ״ל, שאין כאן קיום מצוה כלל כשאינו בדרך מקרה).
וכן יל״פ עד״ז בכ״מ שהביאו שטוב ונכון להשתדל. אמנם, באגרת דרך השם להמבי״ט (נעילת שערים פ״א) כ׳ שיש להשתדל שתבוא לידו. ואף של״כ לחזור אחריו - כ״ה משמעות הדברים (אא״כ הדברים מתפרשים באו״א).
אבל, נוסף על הדוחק בד׳ האריז״ל, ילה״ע שבמאירי כ׳ בפי׳ ד׳ הגמ׳: אינה מצוה שיהא צריך לחזר אחרי׳ ר"ל שאם ימצא לו קן שיטול את הבנים כדי שיקיים מצות שלוח באם או שיחזר אחר מצוה זו בהרים וכו׳. והיינו, שלדעתו ג״ז נכלל בגדר שלא לחזור אחרי׳.
גם מצינו בכ״מ שהבינו ד׳ האריז״ל כפשטן, לחזור בהרים וגבעות - ראה בשולחן גבוה סרצ״ב סק״ח שחסידים ואנשי מעשה מסתכנים בעצמם לחזור בהרים וגבעות לקיים מצוה זו. (וגם כאן לפלא מש״כ שם עד״ז בנוגע למצות שכחה, שהרי שכחה אא״פ לקיימה מרצון, כנ״ל). וראה גם עמודי הארזים שם. ערוה״ש רסי׳ רצב. וראה מחשבות בעצה יו״ד סכ״ה כמה עצות להרוצה לקיים מצוה זו.
והארכתי בכ״ז יען וביען שלא ראיתי אצל חוברי חיבור שישימו עין עיונם בכ״ז. אולם ביתר הפרטים האמורים בפנים, לא ראיתי צורך להאריך, ולע״ט כזאת נלאיתי נשוא עטי בידי, כי אין עתותי בידי, ואסתפק במועט, וקצירה גוררת קצירה. ובפרט שבזמנינו אכשור דרא ונתחברו ספרים הרבה אין קץ בפרטי דיני מצוה זו, ומי שחשקה נפשו לעיין בכ״ז, ימצא לנכון בספרים: אשל אברהם (ליפשיץ), מעדני אשר (לונצר), משנת שילוח הקן, נחל שלמה, שילוח הקן, שלח תשלח, הבנים תקח לך, קן צפור, אם על הבנים. ועוד כיו״ב, כי רבים הם ואא״פ לפורטם.
עוד רגע אדברה, שבכ״מ הכריעו שגם בביצה שי״ב אפרוח מקיים מצות שילוח, ולא הוי בכלל לך ולא לכלביך, כיון שיכול להניחה אצל עוף אחר. אמנם בר״ן (קמ, ב) לא ברירא לי׳ הך מילתא וכתבה כמסתפק.
ולכאו׳ ילה״ע מחזקוני עה״פ תקח לך לאכילתך. ובאמת, ראיתי למי שכתב עפ״ז שבאינו לוקחם לאכילה לא קיים מצותה. אבל צ״ע לומר כן ע״פ לשון מפרשי המקרא, בדבר שלא נתפרש להדיא בהלכה. ובפשטות, כל שראוי עכ״פ לאכילה סגי. וכל׳ הסמ״ג ע׳ סה: דבר הראוי לך. ועד״ז בכ״מ. ועפ״ז גם בלוקחם לאשפה, ה״ז בכלל המצוה, אף שאי״ז מתאים לכוונת המצוה. וכש״כ הוא ממה שהאריכו בכ״מ באיסור דרבנן אם ג״ז בכלל לך ולא לכלביך. ובש״ך סקט״ו באינו אוכל מחמת חומרא, דהיינו רק לחומרא אבל לא להקל לענין שילוח הקן, ולכאו׳ מאי איכפת לן בכך, סו״ס אי״ז לאכילתו. וע״כ כנ״ל. וראה שו״ת מנח״א ח״ג סמ״ג. ואכ״מ.