May the elderly or infirm use a wheelchair on the street on Shabbos?
There is a discussion among poskim whether it’s permissible to use a wheelchair on Shabbos in a place where there is no eruv. The gist of the question is whether a wheelchair can be viewed as being the same as a shoe or a garment, just like a cane for someone who can’t walk at all without it, and therefore shouldn’t be considered like carrying. The consensus among poskim, however, seems to be that a wheelchair is not in that category, and using it would therefore be regarded as carrying.
In fact, there are those who are of the opinion that a wheelchair may not even be used on Shabbos where it’s permissible to carry, or even on Yom Tov, although that opinion is not accepted in practice.
The related question of whether one may have a non-Jew push a Jew’s wheelchair outdoors on Shabbos in a place without an eruv is a serious issue, and the answer depends on a number of factors. If being transported by the wheelchair is an absolute necessity, then one should discuss the matter on a case-by-case basis with a rav to determine whether it’s permissible. Going to shul on Shabbos, albeit of great importance, might not be considered a necessity according to halachah. #502
בדין הוצאת כסא גלגלים בעצמו - נחלקו בזה הפוסקים. וראה שערים מצויינים בהלכה לאאזמו״ר זצ״ל ספ״ד בקו״א לס״ה. הנסמן בארחות שבת פכ״ח סקע״ב ובהערות ס״ק רעו. פסקי תשובות הנדמ״ח סש״א סקכ״ג. וש״נ. ואכ״מ כעת.
ובהשקו״ט בהוצאה ע״י נכרי - ידוע שבשו״ת מהרש״ג ח״ב סי״ג החמיר בזה. וכן גם בשד״ח אס״ד מע׳ יו״ט ס״א סקל״ב. ואף שכו״כ מקילים - מפורסם שאצל מורי ההוראה בימינו אין דעה אחידה בד״ז.
ומטעמי האוסרים: שהוא דבר הנעשה בפירסום ויבואו להתיר גם שלא במקום מצוה (וכבר שמענו עד״ז דיבת רבים מסביב, קול המון עם, לדמות מילתא מילתא, להסיע בקביעות עגלת תינוק ע״י נכרי בכדי שיוכלו לסעוד סעודת שבת אצל ידידים); שבמקום שאינם בני תורה יזלזלו בכבוד שבת; שאי״ז מצוה כיון שיכול להתפלל בביתו, או לסדר שם מנין; שלא התירו שבות דשבות במקום מצוה כל דהו כ״א במצוה גמורה; שאי״ז שבות דשבות, כ״א שבות גרידא (שה״ז כאילו הוא מטלטל בעצמו, או שדין עיירות הגדולות כרה״ר).
וראה שו״ת אג״מ או״ח ח״ד סי׳ צ שהתיר בכרמלית במקום שיהא צער גדול. וראה מש״כ בשו״ת מנח״י ח״ב סקי״ד. שבה״ל ח״ז סל״ז. מלכים אומניך פ״ו הע׳ כז. וראה עזרה כהלכה פ״ה סי״א.
והנה, לפעמים עצם היציאה מחוץ לפתח ביתם הוא ליתובי דעתייהו, ויש לדון בכל ענין לגופו. והכל לפי ראות עיני המורה.
אבל לא נתקבלה כלל דעת המחמירים שלא לטלטל גם במקום עירוב משום זילותא דשבתא - ראה בשמ״ב לאאזמו״ר זצ״ל שם. שם סי׳ פ בקו״א סק״ע.
ולתועלת הענין, אף שלא כל האישים שוים, והכל לפי מה שהוא אדם והמקום והזמן, מועתק בזה תשובה להלכה שכתבנו בענין זה לבר אוריין ששאל בענין זה, ונכתבה בהתאם למצבו, ובקיצור לפי מיסת הפנאי, ואין ללמוד מזה לא לקולא ולא לחומרא למצבים אחרים:
הנה, ההיתר הנפוץ – מבוסס על כך שהוא שבות דשבות במקום מצוה.
וידוע שכמה עיקולי ופשורי בדבר, ועיקרם:
לאו כו״ע מודו שעיירות דידן שי"ב ס' רבוא הם כרמלית. (וכש״כ להדעה שצ' ט"ז אמה, שפשוט שאינו. אבל כבר נהגו להקל. ואף גם ליר"ש, בכה"ג א"צ להחמיר, וכ"מ בקו"א סרנ"ב. וראה משנ"ב שעה"צ סשכ"ה סקי"ג וסקס"ד, אף לשי' דהעיקר כדעה זו).
ועוד, ידועה דעת החו"י סקט"ו שתפלה בצבור ל"מ מצוה. וכ"מ מזה (מג"א סתט"ו) שאין מערבים ע"ת לצורך תפלה בצבור. ובפמ"ג סתרי"ג א"א סק"ח נ' שחולק. וי"ל דמיירי כשמשלים המנין. בא"א מבושטשטש תנינא סש"ז כותב מד"ע דמותר. [ולהעיר מהפלוגתא אי ברוב עם נק' מצוה - אדה"ז סשל"א ס"ח].
ומ״מ, בלא״ה יש להתיר מטעמים אחרים, ובהקדמה דבכ"מ שיש מחלוקת הפוסקים - י"א שבאמירה לנכרי יש להקל. וכ"מ דעת אדה"ז בכ"מ, עכ"פ במקום צורך וכו':
א. כמה צירופים שאינו בגדר רה"ר (דעת האג"מ שחשבון ס"ר הוא רק בריבועים די"ב מיל על י"ב מיל. דעת הבי"א שס"ר צ"ל ברחוב א' (אף דל"מ כן בשו"ע אדה"ז. וי"ל), שהרחובות אינם מפולשים ומכוונים משער לשער (וגם בזה נסתפקו בדעת אדה"ז), הטענה שיש ג' מחיצות בידי אדם מסביב לברוקלין).
ב. דעת החכמת שלמה דבהוצאת קטן לומר קדיש הוי משאצל"ג. וצ"ע כוונתו (אם צורך מצוה הוי משאצל"ג או הוצאה ע"י אחר. ולכאו' מהוצאת קטן לברי"מ מ' דלא כדבריו. ובכלל - להרמב"ם חייב במשאצל"ג. אבל כנ"ל באמירה לנכרי יש להקל. ראה סש"מ ס"ב).
ג. דעת בעה"ט להתיר אפי' שבות גמור במקום מצוה (אף דלא קיי"ל כן. ורק שאין למחות – סרע"ו ס"ח. אבל חזי לאצטרופי. וכדמוכח ממכשירי מילה – סשל"א ס"ז).
ד. קיי"ל דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר הוא דרבנן. וצ' ליזהר שיעשה בלי עמידה לפוש וכו'.
ה. אף כשאינו עושה כן - יכול הגוי לעשות בדרך היתר. ומה שעמד לפוש הוא אדעתא דנפשי'.
ו. באם הכסא דע"ד וגבוה י"ט בג' מחיצות הוי כזרק כוורת לרה"ר (וי"א דפטור גם ע"מ שבתוכו. אבל להעיר מראשונים דרק בזרק ולא במעביר. וי"ל).
ז. חלקו בולט למע' מעשרה טפחים הוי כאיגודו במקום פטור – ראה פמ"ג סימן רסו א"א סק"ז.
ח. צער גדול דהעדר תפלה בצבור – סגי להתיר שבד"ש, כדין צורך גדול (כנר של יא"צ (רס"א ס"ב) והפסד מרובה וכה"ג, ובצער גדול ממש דחולי מותר אפי' מלאכה גמורה (וצ"ע אי י"ל דאיבעי לי' ליתובי דעתי'. ואכ"מ)).
ט. יל"ע אי י"ל בזה דגוף הישראל אינו נהנה מגוף המלאכה.
י. בחלה כל גופו או נפל למשכב הוי כחושאיב"ס ומותר גם מלאכה גמורה ע"י גוי. (אלא שצ"ע בדבר שאינו צורך רפואתו, אא"כ העדר ההליכה לביהכנ"ס – מכביד מבחי' מוראלית, כנ"ל).
יא. סברא מחודשת: במקום שאא"פ לו לילך בלי קביים י"ל דחי נושא א"ע מצד הקביים (כפשוט, רק באופן שגם בקביים אא"פ לילך לביהכ"נ מצד המרחק).
ועפ״ז, לפענ"ד להתיר בשופי בתנאים דלקמן:
1. באם ילך באופן דהוה מצוה גמורה – כמו מקום שזקוקים אליו למנין, או כש"ץ, או כבעל קורא, או בשביל ת"ת דרבים (פמ"ג סי' שא מ"ז ס"ק יב)
2. או, באופן שיש לו צער גדול מצד שכלוא בבית וכה"ג, ולכן ילך רק מזמן לזמן ביומי דפגרא וכיו"ב ולא בכל שבת ממש.
3. באופן שלא אוושא מילתא, כבביהכ"נ צדדי.
4. יסדר שהכסא יהי' ע"ד ככוורת דלעיל - באם אפשר.
5. למעט בחומרת האמירה - ע"י אמירה דאמירה, אמירה מע"ש, רמז, שיהי' אדעתא דנפשי' דהגוי וכו׳.
6. יאמר שלא יעמוד לפוש, אף שלא בהכרח שיציית.