ע״פ מג״א סוסי׳ שמ. שו״ע אדה״ז שם סי״ז. וידוע הדיוק בהשינוי בין ל׳ אדה״ז לל׳ המג״א בזה. ויל״ע לדעת אדה״ז אם צריך ב׳ הטעמים - שלא נעשה לקיום ועוד שנעשה ממילא. וידוע השקו״ט בכללי הפוסקים כשפוסק כותב ב׳ טעמים (ראה שד״ח כללי הפוסקים סט״ז). וראה שו״ת הצ״צ יו״ד סקנ״א סק״ד שבלשון ״ועוד״ - י״ל דמותר גם כשלא שייך ה״ועוד״. ואכן מצינו בכ״מ כ׳ אדה״ז בל׳ ״ועוד״ ומוכח שהוא רק טעם נוסף (להתירא או לאיסורא). אמנם, כאן סיים עלה ״לפיכך אינה דומה כלל לתופר״. ומ׳ שהוצרך קצת לב׳ הטעמים.
ובאמת צ״ב מה שנצרך להוסיף בנוגע לתופר. ואולי מיישב בזה שהרי גם תפירה שאינה ש״ק אסור מדרבנן עכ״פ. וכמ״ש אדה״ז לעיל סי״ג בנוגע להידוק בתי ידים. (ובשלמא בדעת הרמ״א אפ״ל שסמך עמ״ש בסשי״ז לקולא בקריעה שאש״ק, וה״ה בתופר. ואכן כ״כ בד״מ בסש״מ בנוגע להידוק בתי ידים שנהגו להקל. ועד״ז פי׳ בשש״כ פט״ו הע׳ רכד. אבל בדעת אדה״ז אאפ״ל כן, שהרי ברור מללו לאסור בתפירה של הידוק בתי ידים אף שאש״ק. וגם בדעת המשנ״ב ושאר הפוסקים שסתמו בדבר ולא חילקו צ״ע לפרש כן). ועצ״ע דהרי קאי כאן בדין קורע.
אבל יתכן שבאמת ס״ל שגם תפירה שאש״ק מותר (וכ״מ קצת באג״ק חי״א ע׳ תז. וא״ש עפ״ז שלא יסתור למש״כ במהדו״ב לסש״א שתפירה ע״י מחט חיבור גמור הוא. ולדעת תהל״ד דלקמן - אסור), וכבקריעה שאש״ק (ראה סשי״ז ס״ז), וכן עולה מפשטות ד׳ הפוסקים ששתקו ולא חילקו בד״ז בין תפירה לקריעה. (ודלא כמ״ש בתהל״ד כאן סק״ו. וכ״כ בקצוה״ש סקמ״ו בבדה״ש סקכ״ב. וקדמו בשו״ת גוו״ר או״ח כלל ג סי״ח - הובא בשע״ת כאן. ועיי״ש בסי״ז וסי״ט. והנה, טעם התהל״ד שבקורע שלא ע״מ לתפור הוא רק מדרבנן. וד״ז אינו עולה יפה בדעת החולקים, וכגון המשנ״ב סש״מ בבה״ל סי״ד ד״ה ולא. וי״ל ע״פ דרכו ובאו״א קצת, שבתפירה שדרכו להיות ש״ק אסור משום גזירה. ובסגנון אחר דחיישינן שמא ימלך ויבטלנה, שהרי הידוק בתי ידים - וה״ה בשאר תפירות שאש״ק עד״ז - אפשר לעשות באופן שהוא ש״ק).
ושאני הך דסי״ג - שאין האיסור משום תפירה שאש״ק (כפשטות משמעות שבה״ל - הובא בב״י: מ״ל תפירה ליום א׳ מ״ל תפירה עולמית), אלא ״שדומה לתופר״ במהותו. (וראה עד״ז בשו״ת גוו״ר שם, שצ״ל באופן שניכר שאינו נעשה לקיום, דאז א״ד לתופר. וצ״ל בדעתו, שבזוג מנעלים שתפרם האומן, ניכר מצ״ע שלא נעשה לקיום, שהרי בל״ז אא״פ ללובשו, ״דמעיקרא אינם עשויים לקיום ולאינתוקי קיימא״ (ראבי״ה סר״ו). והאריך בזה בבנין שבת מלאכת תופר פ״ו. ועד״ז ברביד השולחן סש״מ ס״ז. וראה גם בארוכה נועם אליעזר או״ח ח״א בקונט׳ עטרת ישראל ס״ט. וראה מש״כ באו״א ובטוטו״ד בקובץ אהלי שם ח״ה ע׳ רה ואילך. ועיי״ש ח״ו ע׳ רצ ואילך - באו״א. והבוחר יבחר. וראה בארוכה בהנסמן בתורת המלאכות מלאכת תופר סקי״ג וסקי״ד).
וכ״מ קצת מאריכות ל׳ אדה״ז שם. וגם במה שכתב אדה״ז ״שדומה לתופר״, שאין כוונתו לבאר כאן טעם האיסור בתפירה שאש״ק, וכמו שלא מצינו ביאור עד״ז בשאר מלאכות שאש״ק, כ״א טעם מחודש בד״ז דייקא. ואוי״ל עד״ז גם כאן בתולדות תופר במדבק. (ולכאו׳ נ׳ שבדבר של״ש לומר שדומה לתופר מצד איכות התפירה וההדבקה, וגם לא אתי לאחלופי בתפירה ש״ק, כיון שאין דרכו להיות ש״ק, ליכא למיגזר. ונפק״מ בכ״ז בהדבקה בטיטולים. וכיו״ב. ואכ״מ).
ועוי״ל בד׳ אדה״ז כאן שמיישב בזה מה שמותר להקל בפני ע״ה עכ״פ.
גם י״ל שבנדו״ד ה״ז ש״ק, שלא נעשה להתירו ביומו (אף שנעשה רק עד זמן שמביאו לביתו - ראה שו״ע אדה״ז שם סשי״ז ס״ו בקשר הכובס, שנקט כהט״ז שם סק״ה, שרוב הפעמים מתירים אותו ביומו, ולא כד׳ הלבוש ס״ג. ועיי״ש בתהל״ד סק״י). ולהעיר ששינה הל׳ וכ׳ ״שלא נעשה לקיום״, ולא שאינו ש״ק. ובראשונים מצינו כמ״פ שנקטו לשונות הנ״ל אהדדי, משא״כ בשו״ע אדה״ז. וצ״ב בחילוקי הלשונות. ובכ״מ כתבו לחלק בין איכות גרועה של תפירה לכמות הזמן שבדעתו להשאיר התפירה. וילע״ע. (ובמג״א מציין לדין סתירת שריקת התנור בסרנ״ט ס״ז. ושם נעשה לסתור ביומו. ולאידך, נוהגים להחמיר בדאפשר לסתור ע״י גוי. ובדאא״פ - ע״י שינוי קצת. וגם שם הלשון שלא נעשה לקיום. וראה שו״ע אדה״ז שם ס״ז. ובסשי״ד סוסי״ט סתם להיתר). ואכ״מ כעת.
וראה משה״ק בתורת שבת שם סקט״ו, שהרי י״ב משום מכב״פ בנדבקו בשעת הקשירה. וכתבו ליישב בכמה אנפי - ראה מש״כ בשש״כ פכ״ח הע׳ ד. או״י דמיירי שנקשר לאחר גמר המלאכה. ובאו״א, שקשירה קלה שכזו אי״ב משום מכב״פ.
וראה בפמ״ג בא״א שם, שבלא נחתכו הדפים אסור. והובא ונת׳ במשנ״ב שם סי״ד בבה״ל ד״ה וחייב.
בחיבור קל - ראה זכור ושמור קורע ע׳ 21. ובאו״א - חוט שני ע׳ קלו.
ובנוגע לקיפול עלונים - ראה ארחות שבת ח״א ספ״ח הע׳ מו. שבות יצחק חי״ג פ״ו סק״ה. קובץ אור תורה (טבת תשסד - ע׳ רד). וראה מש״כ בשו״ת אור דוד ח״א סכ״ג להקל.
בכריכה קשה - ראה עד״ז בשו״ת מנח״י ח״ה סל״ח סק״ב. ולכאו׳ לא דמי לדיבוק שנעשה ממילא, שהרי הכריכה נע׳ בכוונה, אלא שההידוק והקשיות שבה אינה בכוונה. ואולי מקום להתיר כיון שנק׳ כבר אחרי גמר המלאכה, ועושים כן רק בשעת ההשתמשות.