רבו בזה הדעות לכאן ולכאן. ולא מצינו הלכה ברורה במקום אחד. וראה בבאה״ט או״ח סקי״ז סק״ד. שע״ת שם. משנ״ב שם סק״ה.
והנה בפנים כתבנו כדעת הברכ״י (שם סק״ה ואילך) ששואל כבני העיר הנמצא בה, לפי שכן הכריעו כמה אחרונים. וכ״כ במקו״ח להחו״י סק״א (ועיי״ש שכ׳ ע״ז בלשון: נ״ל פשוט). וכ״פ מהרש״ו בשו״ת באר מים חיים ס״ה - הו״ד בפתה״ד ח״ב בקו״א לח״א סקי״ז ס״א (ושם - בהוספה). וכ״מ קצת הכרעת המשנ״ב. (אלא דלא ברירא לי׳ מילתא אי מיירי גם בדעתו לחזור. אבל בדברי שו״ת דבר שמואל סקכ״ג וביד אהרן בהגה״ט כאן - שכ׳ המשנ״ב כאן שצריך לעיין בדבריהם - מפורש להדיא דמיירי גם בדעתו לחזור). וכ״פ בקצוה״ש סכ״א ס״י. וראה גם בכה״ח סקי״א. ובלקו״ש חי״ט ע׳ 464, שכ״כ רוב האחרונים.
[ובנוגע להסברא שבן חו״ל שדעתו לחזור לאה״ק בימי הגשמים ישאל בשומע תפלה כיחידים הצריכים למטר (ראה שו״ע (ודאדה״ז) שם ס״ב (ס״א)) - הנה, לא מצינו כן בפוסקים שלפנ״ז, זולת אצל אחרוני זמנינו. ובלקו״ש שם אכן העיר, שצע״ג מפני מה לא פסקו כן. וראה מש״כ בזה בשו״ת דבר יהושע ח״ב סי״ד. ובארוכה - שו״ת משנה שלמה ח״א ס״ז].
והנה בבן א״י שנסע לחו״ל, דעת הברכ״י שם סק״ו שכיון שהתחיל לשאול כבני א״י שוב אינו פוסק, שלא יהא כחוכא ואטלולא. ולכאו׳ ה״ה בבן חו״ל שנסע לא״י וחזר לביתו, שכיון שהתחיל ימשיך. אלא שיש מאחרוני זמנינו שר״ל דבן חו״ל שאני, דל״ש בזה חוכא ואטלולא כיון שנוהג כעת כמנהג מקומו. (ואאזמו״ר זצ״ל נסתפק בזה בשערים מצויינים בהלכה סי״ט סק״ב. ובמהדו״ק שם אכן נוטה לומר כן. ושוב שינה במהדו״ב לכתוב בלשון ספק. וגם סברתו שם היא באו״א קצת, שבבן חו״ל - מה ששאל לפנ״ז בא״י אינו לכל הדעות).
אמנם, משמעות הברכ״י שם שאין מקום לחילוק זה. וגם באחרונים שהעתיקו דברי הברכ״י לא חילקו בדבר. וראה ג״כ בשו״ת צי״א ח״ו סל״ח סק״ז שר״ל שכ״ה גם בבן א״י שנשתקע בחו״ל אח״כ. ובפשטות, הנה סברת הברכ״י אינה מטעם שסומך על הפוסקים דשואל כמקום שיצא משם (דלדידי׳ דינו באמת כיחיד שאינו שואל), אלא מצד גוף הענין שלא יהא כחוכא ואטלולא מצ״ע. וממילא נ׳ פשוט שבזה אין נפק״מ אי בן חו״ל הוא (אף שיתכן שעדיין יש מקום לחילוק דקה מן הדקה). וכדמות ראי׳ לדבר, שבשו״ת באמ״ח הנ״ל השוום אהדדי, ומתמה שם על השואל במה שלא שאל שאלתו גם בכה״ג, אי נקטינן שאינו פוסק. ומ׳ שלדעתו אין מקום לחילוק הנז׳. (אלא שהו״ע מסיק שם להלכה דל״א כיון שהתחיל שוב אינו פוסק, ובכל גוונא).
ועוד, דבלא״ה בשכח ושאל מטר בחו״ל בארצות אלו מז׳ חשון ואילך אינו חוזר. (וראה מה שכתבנו בהסכמה לס׳ בירורי מנהגים (פרידמן) - סדר היום והלילה).
וגם שמה שלא נתקבלה סברת הרא״ש לילך אחר מקום והזמן ולשאול לפני ס׳ יום לתקופה, הוא רק משום שלא נהגו כן (ראה שו״ע סקי״ז ס״ב. אדה״ז שם ס״א בארוכה), משא״כ בנדו״ד דל״ש מנהג. (וראה בארוכה בשו״ת וישב משה סי׳ קא, ששיעור ס׳ יום אחרי התקופה הוא רק מטעם שלא ליתן תורת כאו״א בידו, משא״כ בנדו״ז (עיי״ש סי׳ קב)). ועוד וג״ז עיקר: שעדיף להיכנס בספק שאלה שלא בזמנה מבספק העדר השאלה. (אלא שי״ל דמשום חוכא לחוד אינו חוזר, בלא שאל).
אבל נ״ל ראי׳ לד׳ הברכ״י ממש״א (תענית ד, ב) שבשמיני ספק שביעי כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. ולהר״ן שם הטעם שלא יהא חוכא (ואי״ז משום זלזול דיוט״ש, עייש״ה). [אבל, י״מ שם שפי׳ באו״א]. ומ׳ שעצם הענין שמשנה בתפלתו הוא טעם מספיק שלא להפסיק, אף שספק שביעי הוא. ויל״ד דשא״ה דבקיאינן בקביעא דירחא. אמנם, להר״ן לכאו׳ כ״ה גם בזמן שקידשו ע״פ הראי׳. ולא מצינו בשום מקום שבטעה בערבית ושחרית דתשיעי ולא הזכיר גשם (ולא טל) שאינו חוזר. ועכצ״ל, שכן תיקנו בכלל, שבהתחיל אינו פוסק. וילע״ע בזה.