ראה בב״י או״ח סמ״ט ובנו״כ השו״ע שם. ובל׳ המג״א שם: ויש דעות שונות ועי׳ בב״י ולכן נ״ל דיש ליזהר שלא לומר שום דבר בע״פ כ״א מה שמוזכר פה בשו״ע.
ואסף איש טהור כל השיטות השונות בזה בס׳ שפתי שושנים (בחבוט), יעו״ש באורך, שנאספו שמה כל העדרים. וראה ג״כ בהוספות ומילואים לספרי ללקוט שושנים למחבר הנ״ל. ועייג״כ בהנסמן בס׳ רץ כצבי (רייזמן) שבת ס״ז. ותמצא נחת. וראה בירור רחב בדעת אדה״ז, בס׳ כרם מנחם (והבה) ח״א סי״א.
וצ״ב מש״כ בסה״ש תרצ״א ע׳ 220 בנוגע לתנ״ך בע״פ, שלא היו נזהרין בזה. ואולי הכוונה שנקטו להלכה כהשי׳ שרק באומרם להוציא אחרים יד״ח אסור. וראה מש״כ באו״א בכרם מנחם שם בתחילתו בשוה״ג. ועוי״ל דקאי רק בנביאים וכתובים, וכהשי׳ שבנ״ך א״צ ליזהר (ראה תוס׳ תמורה יד, ב ד״ה דברים. ועיי״ש בשטמ״ק. אבל אין כן דעת אדה״ז בשולחנו סרפ״ד ס״ד. ואכ״מ). והבוחר יבחר.
ולהעיר, שבעצם הענין שלא היו נזהרים בזה, מצינו ראינו להדיא בראשונים שכתבו שכן הי׳ המנהג. ונתנו טעמים לדבר, כאו״א לפי דרכו. [ולהעיר מאג״ק ח״א ע׳ רמא במעלת לימוד משניות בע״פ, שאי״ב פקפוק לכל הדעות].
והנה נודע בשערים, וכאשר באזנינו ראינו, מעשה רב בהתוועדויות קודש להקפיד ע״ז, ובאופן מיוחד, שלא לצטט פסוקים כצורתם. וראה בזה בהמענה שנדפס בתורת מנחם חמ״ג ע׳ 16. וראה שיחת מוצש״ק פ׳ צו תשל״ח.
בנוגע לתהלים - כ״כ בשו״ת חו״י סקע״ה. אלא שמ׳ שם שטעמו משום דחזי לאצטרופי שהוא שגור בפי כל, הא לא״ה לא. אולם ממה שהעתיקוהו האחרונים (באה״ט ושע״ת ומשנ״ב על אתר. וכ״ה בקצוה״ש סוסי״ד) בפשי׳, ולא העירו שבימינו שאינו שגור ליתא (ראה עד״ז בלחם הפנים לקיצושו״ע סוסי׳ א) - מ׳ דס״ל שבכל גוונא התיר. וראה בשו״ת חת״ס יו״ד סקצ״א שכ׳ להתיר מטעם אחר.
ובאומר בע״פ להוציא אחרים יד״ח אבל שגור בפי כל - ראה פמ״ג בא״א סק״א. כה״ח שם סק״ט. משנ״ב סק״ז. ובדעת אדה״ז בענין זה, ראה חקרי הלכות ח״ו במקומו. ובאו״א, בהעו״ב כ׳ חשון תש״כ.
ונפק״מ בכ״ז לענין ויכולו שבקידוש להוציא ב״ב (אף ששגור בפי כל) - ראה מה שעורר עד״ז בשש״כ ח״ב פי״ז סל״א. וראה שו״ת צי״א חי״ז סס״ג.
ומחוורתא ליישב, שאף שכתבו הפוסקים שצ׳ להוציא ב״ב באמירת ויכולו, אי״ז בגדר להוציא אחרים יד״ח, כיון שאי״ז דבר שבחובה (ראה עד״ז (לענין אחר) בשו״ת הראנ״ח ח״ג סע״ג. מגן גבורים בשלה״ג סמ״ט. שו״ת מנח״י ח״ג סי״ב). וראה מש״כ בזה בשפתי שושנים הנ״ל פ״ב ס״ו. שם פ״ח ס״ט. רץ כצבי שם סק״ה ואילך.
וילה״ע בכללות הענין, מהלך חדש לגמרי בשי׳ הרמב״ם בכ״ז, באג״ק ח״ח ע׳ רנה. ובתוספת מרובה - שם ח״ט ע׳ עט. ואכ״מ.