ב״מ קח, ב. ובשטמ״ק בשם הרא״ש. טושו״ע חו״מ סקע״ה סל״ח, ובש״ך סקל״ג. וראה משפט שלום ובספרו - שו״ת מהרש״ם ח״ב ס״מ.
ונחלקו הפוסקים במקום דל״ש הסברא דאריא אברחית אי אמרינן לא פלוג - ראה משפט שלום שם. אבל ראה בכנה״ג בהגה״ט סק״ע.
ובגדר אריא אברחית - הנה בשטמ״ק ב״ק קיד, א מ׳ שהוא משום סכנה ממש. אבל בשו״ת ראנ״ח סקכ״ה, הובא בש״ך שם, דלא משום דגבר אלים הוא, כ״א משום נזקי שכנים שאין דנים בדיניהם. והוכיח כן מד׳ הטור ועוד. ולהעיר שבמאירי (עירובין סא, ב) הוסיף: שיש לחוש להיות התינוקות למדים ממעשיו.
והנה בהגהות רעק״א חדית לן כאן מילתא חדתא, דכ״ז כשאין המצרן כאן, דלא חייבו חז״ל לאשהויי מילתא ולשאול את המצרן, אבל כשהמצרן כאן כשבא לקנות י״ל דהמצרן קודם. ומציין להמבואר לקמן (סמ״ג) בד׳ הרמ״א. אמנם, סתימת כל הפוסקים ל״מ כן. וגם רעק״א עצמו כתב כן רק בדא״פ: ״נלענ״ד לדון דאפשר״. וצ״ע למעשה.