רמב״ם מכירה פי״ד הי״ד. (ובהה״מ שם: ״פשוט הוא״. ובאחרונים ציינו לכ״מ בש״ס. וראה פרדס חב״ד חי״ח ע׳׳ 235. וש״נ). שו״ע חו״מ סרכ״ח ס״ד. אדה״ז הל׳ אונאה סכ״ח.
וי״ל שבס״ח (סשי״ב) קמ״ל יותר מזה שאין לשאול אא״כ ״תדע [בודאי] שידע להשיב״ (משא״כ ברמב״ם ושו״ע שם (להיפך) שהאיסור רק בשואל אצל ״מי ש[יודע בו ש]אינו יודע״. וע״ד בבא קמייתא שאומר לחמרים לכו אצל פלוני ויודע שאין לו תבואה ומתכוון להתל בו. ומ״מ, בשו״ע אדה״ז סכ״ט שם שצריך ליזהר גם כשאין כוונתו לביישו. וילה״ע, שבחולין ו, א (בתלמיד לרב) שרק ביודע להדיא שיודע להחזיר לו טעם מותר לשאול. וראה שו״ת שלמת חיים סת״פ). וראה פת״ח אונאה פט״ו הע׳ יב לענין מבחן פתע לילדים.
ובחינוך מ׳ שלח - לענין אונאה: ואפי׳ בקטנים זולתי במה שצריכים הרבה כדי שיקחו מוסר, והמיקל שלא לצערן בע״פ בענינים אלה ימצא חיים ברכה וכבוד. וראה משה״ק בפרד״י בהר כה, יו״ד. [וצע״ק במ׳ לשון החינוך, שגם לאחר (שאינו אביהם) הותר לצערן כדי שיקחו מוסר. ואולי קאי ברבם, או כשהם ברשותו - ראה שו״ע אדה״ז נזקי גו״נ סוס״ד. ועוד מ׳ קצת שם, שדין אונאה בקטן הוא רק משום זהירות, ואינו מן הדין. אלא שמצינו מפורש שאיסור בושת עכ״פ שייך גם בקטן, ראה רמב״ם דעות פ״ו ה״ח. וראה תיבת גומא להפמ״ג (חקירה ה) שהוא אפי׳ בקטן ב״י, וכבהורגו. אבל ראה בשו״ת בני ציון סקע״ב. וראה רמב״ם חובל ומזיק פ״ג ה״ב. שו״ע חו״מ סת״כ סל״ז. (וראה במ״מ וציונים להלכה היומית אות רמה בגדר איסור בושת אי שייך ללאו דאונאת דברים). ולהעיר מפלא יועץ ערך בע״ח שכשאינם בני דעה י״ב גם משום צעב״ח].
ולענין רב לתלמיד - ראה כתובות קג, ב. רמב״ם ת״ת פ״ד ה״ה. שו״ע יו״ד סרמ״ו סי״א. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד הי״ט. וביחד ע״ז, הרי חייב בכבודם - רמב״ם שם פ״ה הי״ב. ועד״ז באב ובנו שמוטל עליו לחנכו, ומובן ופשוט שכ״ז צ״ל במדה ובמשורה, ול״ג מעבדו - ראה רמב״ם סיום הל׳ עבדים.
[ובכללות המנהג שהאב בוחן ילדיו (ובפרט ביום הש״ק) - ראה שיחת שה״ג תשמ״ט. אמור תש״נ. שלח תש״נ. תרומה תשנ״ב. וראה שיחת יט״כ תשכ״ו].