כבר האריכו בזה בכ״מ הן מצד הענין דעורכי הדיינים, (שוע חו״מ סי״ז ס״ט) והן מצד הענין שאין לבא בהרשאה (ראה הפרטים בשו״ע שם סוסי׳ קכג. ועיי״ש בש״ך סקל״ב. ובגדולי תרומה לשם).
וראוי להעתיק בכאן ל׳ הרמב״ם בפיה״מ אבות פ״א מ״ח: עורכי הדיינים הם אנשים שלומדים הטענות והדינין עד שיהיו בקיאים בנ״א בדיניהם, שהם מחברים שאלות ותשובות, כשיאמר הדיין כך ענה כך וכשיטעון בעל הדין כך תהא תשובתך כך, כאילו הם עורכים הדין ובעלי הדין לפניהם, ולזה קראוהו עורכי הדיינים כאילו ערכו הדינין לפניהם, והזהירם מהדמות להם, ר״ל ללמד אחד מבעלי הדין טענה שתועילהו ויאמר לו אמור כך או תכחש ע״ד כך וכך, ואע״פ שידע בו שהוא העשוק ושחבירו טוען עליו שקר לפי מה שהוא חושב באמת, עכ״ז אין מותר לו שילמדהו טענה שתצילהו ותועילהו כלל. ועיי״ש בתויו״ט. ועיי״ע בפי׳ הרשב״ץ שם. וראה בארוכה בהנסמן באנציקלופדיא תלמודית ערך הרשאה. ובערך טוען ונטען בתחילתו.
ויש שכתבו ליישב שבמקום שמקבל שכר לית לן בה, וע״ד (כתובות פה, ב) שמותר (כשאינו אדם חשוב) להשיא עצה לקרובו (ראה הערות לגריש״א כתובות נב, ב). ואכ״מ בפרטי השקו״ט, ולהרחבת היריעה - ראה בהנסמן בחוקי חיים פרידמן דיינים פי״ט. שו״ת קנין תורה ח״ז סקכ״א. ובאריכות גדולה - בשו״ת ראש אליהו כץ ח״ג ס״א ואילך. וראה להורות נתן אבות שם, ובתשובתו שנדפסה בקובץ נזר התורה תמוז תשע״א. שו״ת נזר כהן חו״מ ס״א וס״ב. ועוד.