מעשה שהי׳ כך הי׳: בל״ג בעומר דהאי שתא נסעתי למסיבת ברמ״צ של ש״ב בשכונת ב״פ. ובדרך, קיבלתי טלפון מאברך א׳, בנוגע לזוג׳ תי׳, בשאלה בוערת העומדת על הפרק (בדיני חציצה), ודחיקא לה שעתא טובא, ונפשו בשאלתו כדת מה לעשות, בנוגע להתרת נדרים, כיון שאינו יכול למצוא ג׳ אנשים במקומו להתיר נדרה. ויעצתי לו שיתקשר עוה״פ בעוד רגעים אחדים, כשנגיע למקום מסיבת הברמ״צ, שנוכל לעשות התרת נדרים עבורה בטלפון. כשהגענו לשם, ביקשתי מהמסובים לשולחן - כולם גמירי וסבירי - להצטרף להתרת נדרים, וכפס״ד השו״ע (יו״ד סרל״ד סנ״ו) שבעל יכול להיות שליח להתרת נדרי אשתו רק בדמיכנפי (אף שבנדו״ז מקום להקל אפי׳ לקבץ ג׳ אנשים - ראה בשו״ת הר צבי סקצ״ג בנוגע להתרה בהפרשת חלה. ולסברתו, לכאו׳ ה״ה בעניננו. וכ״ה גם עפמש״כ בשו״ת באר יצחק יו״ד סכ״ח ענף ד בסופו). ויען א׳ המסובים, בר אוריין וחוב״ט וכו׳, שמעולם לא נשמע כדבר הזה בישראל להתיר נדרים דרך הטלפון. ולא אבה להצטרף אלינו לדבר גדול הזה. ואם כי הסברתי לו מילתא בטעמא - לא הסכים להצטרף בקשר מן המנין לעשות חדשות בארץ.
וניחזי אנן בס״ד: פשוט וברור שא״צ בשמיעת קולו של הנודר (וגם בל׳ הריב״ש בשו״ת סש״ע אין כוונתו כפשוטו שצריך שמיעת קול הנודר. ולמסקנא בלא״ה מפרש באו״א). אלא שנחלקו הראשונים אם התרת נדרים מהני ע״י שליח או שצריך הנודר לבוא בעצמו בפני המתירים. (ואף שהבעל לכו״ע יכול להיות שליח להתרת נדרי אשתו (כנ״ל) - בעניננו, גם הבעל לא בא למקום המתירים). ולהלכה פסק המחבר בשו״ע (יו״ד סרכ״ח סט״ז) כדעת הרמב״ם שאינו עושה שליח להתיר נדרו. וגם הרמ״א שתק להמחבר. וכן בנו״כ השו״ע לא הובאה דעת רוב הראשונים להיתר. וכבר העיר בזה בשערי דעה שם (וכן בשולחן גבוה שם סקנ״א. ועד״ז בשפ״א על אתר) במה שנטה קו להחמיר כנגד דעת רוב הראשונים. ובפת״ש על אתר סק״ט כ׳ שבשעה״ד יש לסמוך להקל דמהני ע״י שליח, יעו״ש. ולהוסיף, שבשערי דעה (לשו״ע שם) כ׳ להלכה (וכ״כ בשפ״א שם) שבדיעבד מהני. ובאמת, כ״ה כבר בחי׳ הריטב״א נדרים פא, ב: איפשר דמאי דעבד עבד. (אבל סיים עלה: ומורי נ״ר חושש להחמיר. ולכאו׳ היינו גם בדיעבד). והרי כל שעה״ד כדיעבד דמי. וכן בשו״ת זרע אמת ח״ג סקכ״ה סמך לעשות מעשה להקל בנדונו.
[ומה גם, שלכמה דעות, עיקר ד״ז שצ״ל בעצמו ולא ע״י שליח הוא רק מדרבנן (ראה במנחת שלמה נדרים ח, ב שהוכיח כן מד׳ המאירי. ולכאו׳ כ״מ משו״ת מהר״ם פראג סק״ד - הו״ד בהגמ״יי שבועות פ״ו ה״ד. וראה ג״כ בבי׳ הר״א שטיין לסמ״ג מ׳ רמא). ומה״ת סגי כשיודעים המתירים שהנודר מתחרט (קרית ספר שבועות שם). ועכ״פ - כשמוסר החרטה ע״י שליח (קרית מלך רב שם). וכן מוכח מהטעמים שנז׳ באחרונים (ראה רדב״ז בלשונות הרמב״ם שם. ידות נדרים סרכ״ח ביד שאול סקכ״א. ועד״ז בערוה״ש סרכ״ח סנ״ג לטעמא בתרייתא, עיי״ש דמספקא לי׳ בעיקר הך מילתא). וכש״כ בהתרת נדרי מנהג - שלרוה״פ (והארכנו בזה בעניותין במק״א, ונדפס בחלקו בקובץ אור ישראל תשרי תשע״א. ועייג״כ במה שכתבנו בקובץ הללו עבדי ה׳ ח״ב ע׳ צט הע׳ 1)) הוא רק משום בל יחל מדרבנן. (וגם בנדו״ד, מצד גדר חציצה שבזה, כיון שנהגה בכך, להמחמירים בזה שבכה״ג חוצץ, ה״ז רק מיעוט המקפיד שחוצץ רק מדרבנן).
אבל להעיר שי״א שמדאורייתא צ״ל התרה בפני הנודר - עיי״ש בערוה״ש (בטעם הא׳) משום מילי. וכ״ה במהר״ץ חיות (נדרים שם. נזיר יא, א). והוא כסברת מהרי״ט (ח״א סקכ״ז) במה שא״מ הקדש ע״י שליח. וכ״כ מד״ע בשו״ת להורות נתן חי״ג ס״כ (אלא שכ׳ דמ״מ הוא מדרבנן, שמה״ת א״צ שום דיבור של הנודר). וצ״ע שכבר השיגו בכ״מ ע״ד מהרי״ט הנ״ל דמילי ל״ש כ״א משליח לשליח - ראה מחנ״א שלוחין ושותפין ס״ז. שעה״מ אישות ספ״ו. בית מאיר אה״ע סק״כ ס״ד. ובכ״מ.
אכן, בעיקר הענין שהוא מה״ת, לכאו׳ כ״מ כבר בחי׳ המיוחסים לריטב״א (וי״א שהוא לרבינו קרשקש) גיטין מו, א ד״ה ור״א, שכ׳ בזה״ל: מיהו כיון דאיכא ספיקא ביני רבוותא בהא מילתא, אזלינן לחומרא ואין נשאלין [ע״י שליח], דאיסור תורה הוא לחומרא. ויל״ד, שהכוונה שיש לו עיקר מה״ת, שעיקר דין התרת נדרים הוא מדאורייתא. ועכ״פ, בנדרי מנהג טוב אין מקום להחמיר לפ״ז. [ולפו״ר, יש להוכיח שאין הכוונה שהוא מה״ת, ממש״כ בריטב״א נדרים הנ״ל (את״ל שממקור אחד יהלכון) שבדיעבד מותר, וזאת למרות מש״כ הו״ע שם בטעמא דמילתא שאינו ״משום חשש שיוסיף או יגרע ח״ו אלא בעינן שהוא עצמו יגיד חרטתו לבי״ד״, ומ׳ שהוא מעיקר הדין. וכן מעצם הענין שבבעל לאשה מותר רק בדמיכנפי, מ׳ קצת שהוא רק דין דרבנן, ושבבעל הקלו בזה, ולא הקלו רק בכה״ג. ובל׳ הר״ן: דלכנפי לכתחילה גבי׳ לא משום דמחוורתא דמילתא שיהא הנודר עצמו שם. (והו״ד בט״ז סרל״ד סקמ״ז. ובד׳ הט״ז בהבנת ד׳ הר״ן שגם באיניש דעלמא ״מחוורתא שצריך שיהי׳ הנודר שם״). אבל י״מ באו״א בבי׳ ד״ז שצ״ל מיכנפי. ואיך שיהי׳ בפי׳ ד׳ הריטב״א, הנה בלא״ה להריטב״א שם, בשולח כתב ידו ודאי מהני ״דהוי כגופי׳״ (ראה לקמן בזה), וא״כ ה״ה - וכש״כ - בטלפון].
ובכלל, כל עיקר סברא זו - שי״ב משום מילי לשליח - צ״ב, שפשוט שגם כשמתיר ע״י שליח אי״ז מדין שליחות כלל, כ״א שמוסר דברי הנודר להבי״ד, ומסתברא שגם במוסר החרטה ע״י קטן וגוי מהני, לולא הענין שצ׳ לבוא בעצמו בפני המתירים, מאיזה סיבה שתהי׳. ועדמש״כ בנתה״מ סרמ״ד סק״א דל״ש גדר מילי במתנה ומו״מ, שהוא ״מעשה קוף בעלמא״. וגם לפמש״כ בקצוה״ח סרמ״ד שם סק״ב - היינו רק במתנה וכיו״ב (דס״ל שצ״ל הקנאה ולא רק נתינת רשות לקנות - ראה אבן האזל שכנים פ״ב ה״י). ואי׳ איפוא מצינו דין וגדר בעלות בחרטת הנודר (משא״כ בהתרת החכם עצמו, את״ל שה״ה כהפרת הבעל (ראה תו״י נדרים שם. רא״ש נדרים פ״ק ס״ז. ועוד), שיש לדון אי מהני שליח, וכבהפרת הבעל). והרי בהתרת החכם אין כאן שום חלות ע״י הנודר, ובסגנון אחר שהנודר אינו ״צד״ בהענין, והעיקר שיתחרט הנודר, ושיתירו לו הבי״ד.
וכן מוכח ממאי דקייל״ן (רמ״א שם) שכשמתירים נדרו ע״י תורגמן מהני כאילו בא בעצמו. והנה, בר״ן שם כ׳ לפי שהבעל דבר נמצא שם. וכ״ה בריב״ש שם. וכ״כ הש״ך והט״ז על אתר. ומאי אהני לן אם נאמר שהחרטה צ״ל ע״י הבעלים בעצמם בפני החכם, ומאי שנא משליח. (משא״כ לסברא קמייתא בריב״ש שם בפי׳ תורגמן. ולהעיר שבמאירי נדרים שם מפורש שאם בושה לדבר בפני הזקנים מגדת חרטתה לאחר והוא נעשה סרסור. וכן בשערי דעה לשו״ע כאן כ׳ שסתימת הפוסקים שבכל גוונא מיירי). ושו״מ בפתה״ד או״ח סרמ״ו סק״ד שכ׳ ליישב שבעומד שם משלח בעצמו אי״ז בכלל מילי. (ועייעו״ש מש״כ לדחות הסברא שהתרת נדרים הוא בגדר מילי). [ועצ״ב, לד׳ הריטב״א הנז׳ ״דבעינן שהוא עצמו יגיד חרטתו לבי״ד״ - אם בתורגמן מהני. וראה גם בשו״ת שאילת שלמה להרשיל״א סי׳ ס, בהחילוק בין תורגמן לשליח, שאצ״ל שמיעת חרטת הנודר, אבל ההתרה צ״ל בפני הנודר, עיי״ש. אבל דעת הריטב״א מוכרחת שההתרה אצ״ל בפני הנודר, ורק שמסירת החרטה או הפתח צ״ל בפני חכם - ראה ריטב״א שם פו, ב ובהערת המהדיר לשם].
גם צ״ב לסברא זו שהוא בגדר מילי, מה שבעל נעשה שליח, ובאחרונים נדחקו ליישב לסברא זו, שאשתו כגופו. וג״ז צ״ב, דאף שכ״כ הראשונים (בר״ן ועוד. וכ״כ בשו״ת הריב״ש שם. וכ״ה בט״ז סרל״ד הנ״ל. ובש״ך שם סק״ע) - התינח להסברא שהוא דין דרבנן שיתבייש הנודר (וכיו״ב בטעמים הנ״ל) א״ש שי״ל בזה שאשתו כגופו. אבל, לסברא זו שהוא מגוף הגדר דהתרת נדרים, הרי לא מצינו כדוגמתו במק״א שבדבר שאי״מ שליחות מהני ע״י בעל (ובמנחות צג, ב מוכח דל״א אשתו כגופו בכה״ג). [וכ״מ ממש״כ הריב״ש שם: דמדינא היא צריכה לבוא לבי״ד אלא דלגבי בעל הקלו משום דאשתו כגופו וכו׳ אבל לכנופי בי דינא לכתחילה משום מעשה שאינו נעשה כדינו לא עבדינן. ומשמע דלא קאי כלל בעיקר דין התרת נדרים מדאורייתא. וכנ״ל מל׳ הר״ן עד״ז].
סו״ד, כל עיקר סברא זו דל״מ שליחות משום מילי, אין לה בית אב בראשונים, ואת״ל שהוא דין דאורייתא, לא מסתבר שהיו שותקים מלהודיענו עד״ז. וגם גדולי האחרונים לא נקטו כן.
ועד״ז צ״ב מש״כ במנחת שלמה נדרים שם לחדש מד״ע מילפותא דקרא שצ״ל שותפות בין הנודר להמתירים (ועד״ז כ׳ באו״א בחיל המלך עהרמב״ם שם), והם דברים מחודשים, וכל כה״ג הו״ל לפרושי בראשונים, ולא נזכר בשום מקום.
אמנם ילה״ע בזה, בדרך אסמכתא לסברא הנ״ל, שידועה החקירה בעיקר הגדר דהתרת נדרים ע״י חרטה, דלכאו׳ מה מוסיף החכם בזה, כיון שבלא״ה מתחרט הנודר, ובגיטין (פג, ב) מ׳ קצת שגוף ההתרה נעשה ע״י הנודר בעצמו. [וכן בנדרים (ט, ב) מ׳ שע״י החרטה לחוד ללא פעולת החכם ניתר נדרו (ואמנם בראשונים על אתר פי׳ באו״א, אבל ראה תורי״ד נדרים כא, ב. וראה כס״מ נדרים פי״ג הי״ב). וכעי״ז נמצא בשו״ת המבי״ט ח״א סצ״ח בנוגע להתרה שע״י חרטה, שה״ז נדרי טעות]. ובשאילתות (ויצא, שאילתא כג) שהוא רק משום לשון חכמים מרפא, עייש״ה. (וראה בגליוני הש״ס נדרים עז, א). ואוי״ל בזה ע״ד הנ״ל, שאין החכם פועל ההתרה מצ״ע, ואדרבה, כוחו של חכם בא ע״י הנודר. וי״ל בסגנון אחר, שעיקר הענין שלא יחלל נדרו בשאט נפש, כל׳ הרמב״ם (שבועות פ״ו ה״ב), משא״כ כשבא בעצמו לפני חכם, שאי״ז דרך ק״ר].
זאת ועוד אחרת: שבדע״ת למהרש״ם שם כ׳ שבמקום מצוה לכו״ע מותר להתיר ע״י שליח, דל״ח שיחזור בו מהחרטה. וה״ה בנדו״ד, שגם כשלא באה בעצמה ולא בא הבעל בעצמו, מהני ע״י הטלפון.
ועוד בה שלישי׳: שי״א שבמתיר ע״י פתח (והרי המנהג לעשות מהחרטה פתח) לית לן בה - ראה יד אליהו רגולר פסקים סוסי׳ לט.
ועל ארבעה אשיבנו: שכבר כתב הרשב״א (נדרים שם ד״ה מהו. וכ״ה בר״ן שם) שגם את״ל שאין להתיר ע״י שליח, מהני בכתב, דעדיפא משליח. (וכ״מ בל׳ הריטב״א נדרים הנ״ל). והובאה דעתו ביתה יוסף. ובשולחנו הזהב לא נחית כלל לד״ז. ויתכן דס״ל להמחבר להקל כדעת הרשב״א שהביא בב״י. וגם הריב״ש כתב שבכתב עדיפא טפי משליח. (אלא שבד״מ הביא שבר״ן משמע שבכתב גרע טפי. ובכ״מ הארוך הביא ב׳ הסברות). אלא שבט״ז סק״כ כ׳ לחוש דל״מ בכתב. אולם, גם לדעתו ה״ז מחמת ד׳ הריב״ש הנ״ל שכ׳ בדעת הרמב״ם שגם בכתב ל״מ. והרי גם הריב״ש כתב רק ״שראוי לחוש לדבריו (דהרמב״ם)״. משא״כ בשעה״ד. [וראה גם בשו״ת חת״ס יו״ד סר״ב, הובא בפת״ש שם, שאם כי מדבריו נ׳ שלא סמך להתיר בכתב, מ״מ בנדון דידי׳ כ׳ שמהיות טוב יצרפו כתב של כל בני הקהילה].
וחמישיתו יוסף עליו, והוא העיקר: דהנה, בטעמא דמילתא שאא״פ להתיר ע״י שליח, מבואר באחרונים הנ״ל שיוכל לחקור הנדר ועוד טעמים כיו״ב. ולכאו׳ כל הנ״ל שייך גם כשמתיר ע״י הטלפון ששומעים החרטה מפיו של הנודר (או בנדו״ז - בעלה). וגם לפמש״כ הרדב״ז שם שיתבייש בפני המתירים ולא יהא פרוץ בנדרים - י״ל ששייך עד״ז גם בטלפון (ראה עד״ז בש״ך סרכ״ח סקמ״ו). וכש״כ בטלפון דרך אינטרנט שאפשר לראות עי״ז. (וגם להאומרים שהוא מטעם מילי, וכנ״ל, י״ל דל״ש ד״ז כשלא נעשה ע״י שליח. איברא, שלדעתם נראה שצ״ל ע״י הנודר בעצמו, ושמיעת קולו לא מהני).
והנה עוד טעם יש בדעת האוסרים, לפמש״כ בק״נ עהרא״ש (נדרים פ״ק ס״ק ס) שהתרת נדרים הוא בגדר דין (וכבר הק׳ בקר״א נדרים שם בגוף סברא זו, ממה שמתירים בלילה. אלא שלא הביא לד׳ הק״נ הנ״ל). וגם עפ״ז לא גרע מקבלת טענות בכתב, שכששני הבע״ד מסכימים מותר לקבל טענותיהם בכתב (רמ״א חו״מ סי״ג ס״ג). וראה ג״כ בשו״ת שבט הקהתי ח״ד סרל״ט. (ועיי״ש מה שהעיר בעובדא דרבב״ח (ב״ב עד, א) במה שאמרו רבנן לרבב״ח הי׳ לך לומר מופר לך, אף שלא שמע רק ע״י בת קול. וה״ה בטלפון. ודפח״ח וש״י. וע״פ דבריו יש להוסיף, ממש״כ המל״מ (שבועות שם) להוכיח מעובדא דרבב״ח, שאי״מ התרה ע״י שליח, מזה שלא התירו רבנן בעצמם. ומינה, שהשמיעה ע״י בת קול עדיפא משליחות. אבל פשוט שאין למדים מן האגדות בכיו״ב. וכמ״ש בשערי דעה (לשו״ע כאן) בגוף דברי המל״מ).
ואמינא בה מילתא חדתא, שבבעל המוסר חרטתה דרך הטלפון, לית דין צריך בושש שיכולים הבי״ד להתיר נדרה - שהרי הקלו בבעל לאשתו, ״שאשה לאו אורחא למיתי לבי״ד״ (ריטב״א נדרים הנ״ל). וי״ל, דלא שאני מבעל שהביא חרטת אשתו בכתב, שבודאי מתירים נדרה, שהרי א״צ בשמיעת קולו של בעל, ולא גרע מתורגמן. ושו״מ במנחת שלמה שם, דר״ל בבעל שהביא חרטת אשתו בכתב, שמותר לקבץ ג׳ אנשים. ולא עלתה ע״ד לחשוש שבכה״ג אי״מ מצ״ע. ומ״מ עדיין מקום לחלק, אם נאמר כהסברא שהוא דין שצריך הנודר לבוא בעצמו לבי״ד, ושבבעלה מהני משום אשתו כגופו.