1 ב״מ קא, א. טושו״ע חו״מ סשע״ה. וכמה טעמים בדבר - משום נהנה, משתרשי, ממוני גבך, מדין פועל. ועוד. ויש שהסבירו מסברא שהוא בגדר עושה עושר שלא במשפט.
ואף כשהוא שלא כשורה - תשוה״ג חמדה גנוזה ס״מ. ובחי׳ רמב״ן ב״ב ד, ב: שאילו מתחלה בא לימלך ומיחה על ידו אינו רשאי ליגע בה.
וראה רמ״א חו״מ סרס״ד ס״ד ובסשל״ה ס״א ובנו״כ שם. ועייג״כ ברמ״א חו״מ סרמ״ו סי״ז ובנו״כ. וראה בביהגר״א חו״מ סוסי׳ פז.
ובשטמ״ק ב״מ שם ממהר״ם מסרקוסטה שכ״ה גם בצובע צמרו של חבירו. ובשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ א׳נו - הובא ברמ״א חו״מ סוסי׳ שו - בסופר שהגי׳ ס״ת לחבירו. וראה בארוכה בהנסמן באנציקלופדיא תלמודית ערך יורד לנכסי חבירו. פת״ח גניבה פ״ח סט״ז ואילך. שכירות פ״ח סל״א ואילך.
ויש בזה כמה חילוקים ופרטי דינים ואופנים. ואכ״מ בזה.
[אלא שיל״ע היטב בדבר שאינו מפורש להדיא בפוסקים, במקום שבעה״ב טוען לאחמ״כ שאין דעתו נוחה מזה, ובאופן שאינו מציל ממונו וגם לא משביח נכסיו כבקרקעות, והיינו שתיקן מטלטליו של חבירו שאינם עומדים למכירה ושכירות, (משא״כ במש״כ ביד רמ״ה ב״ב פ״ט ס״ד דה״ה למטלטלין היכא דאשבחינהו בגופייהו), והבעה״ב לא ניחא לי׳ בתיקון זה, שיכול להשתמש בו כמו שהוא. ונדו״ד עדיפא משדה שאינה עשוי׳ ליטע, שי״א שיכול לומר באופנים מסויימים עקור אילנך, שי״ל שאין כאן שבח כלל - שהרי בצובע צמרו מיירי שבדעתו לצבוע (וא״ש לפ״ז משה״ק באנצי״ת שם הע׳ 11 בטעם שנזקק שם בשטמ״ק לומר שבדעת בעה״ב לצבוע בסממנים אלו. אבל בכ״מ ל״מ כן - ראה בהנסמן שם הע׳ 552. אמנם מיירי ברוצה לצבוע), וכן בס״ת - שזקוק להגהה זו. ותלוי בגדר וטעם דין יורד. אלא שלא מצינו בשום מקום לחלק כן. ואכ״מ].