ז״ל הרמב״ם נחלות פ״ו ה״א: אין אדם יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אע״פ שזה ממון הוא לפי שנאמר בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט לומר שחוקה זו לא תשתנה ואין התנאי מועיל בה בין שציוה והוא בריא בין שציוה והוא שכ״מ בין ע״פ בין בכתב אינו מועיל. וכ״ה בשו״ע חו״מ סרפ״א ס״א. ויש לציין לל׳ הרמב״ם במו״נ ח״ג פמ״ב: שלא ימנע האדם טוב מן הזכאי לו וכיון שהוא הולך למות אל תהי עינו צרה ביורשו ואל יפזר ממונו אלא יניחהו ליותר זכאי מבנ״א בו והוא הקרוב קרוב יותר וכו׳ ויבכר גדול בניו בשל קדמת חיבתו ולא ילך אחר שאיפתו ומדה זו מאמצת אותה ומקפדת עליה תורת האמת הזו מאד וכו׳ וכבר למדה אותנו תורה במדה הזו הפלגה גדולה מאד והיא שראוי לאדם לקרב את קרוביו ולהעדיף הענקת המשפחה מאד ואפי׳ הרע לו קרובו ועשקו ואפי׳ הי׳ אותו הקרוב בתכלית השחיתות הכרחי שיביט הקרוב על המשפחה בעין החמלה.
ולא עת האסף פה כל הפרטים. והרוצה שיחכים יעיין בס׳ משפט הצוואה. פת״ח דיני ירושה. וש״נ. ועיקרי הדברים - בשו״ע חו״מ סרנ״ב. סרע״ו. סרע״ז. סרפ״א. סרפ״ב. ובשו״ע אה״ע ס״צ. סצ״ג. סצ״ד. סקי״ב. וראה שו״ע אדה״ז חו״מ דיני מכירה ס״ז–ח. אמרי יעקב לשם. ושקו״ט בציון לנפש סכ״ט. וראה שו״ת הצ״צ חו״מ סל״ח. סמ״ב. סס״ט. ספק למי ס״ו. פס״ד להצ״צ שנב, ג.