רמ״א יו״ד סרנ״ז ס״ה, בנותן לעני בתורת הלואה. ועפ״ז, בשו״ת נוב״י יו״ד מהדו״ק סע״ג (הובא בפת״ש שם וביו״ד סרמ״ט סק״א) שה״ה בעניננו, דסתמו כפירושו שכוונתו להלוות לעני, וכשיבוא הריוח לידו נפרע ע״י הפרשת המעשר. ועיי״ש שד״ז הוא מהלכות עמומות כי משורת הדין אינו מבורר להיתר, ועייש״ע בטעם שנהגו כן.
וראה בחי׳ חת״ס גיטין (ל, ב ד״ה רבי), ע״פ מקור הענין (הגמ״ר ב״ב פ״א סוסי׳ תרנז).
ועיי״ע בנו״כ השו״ע שם: שפ״א, חדרי דעה, יד שאול, ושערי דעה על אתר. ועיי״ע משנת חכמים סוף הל׳ יסוה״ת (הובא בפת״ש סרמ״ט שם). שו״ת בנין ציון ח״ב סי״ג. מראה יחזקאל סקמ״ח. ערוה״ש יו״ד סרמ״ט ס״ז. לבו״ש (חידושי דינים שבסו״ס תבו״ש סי קד ס״ק ריד - הובא בפת״ש יו״ד סרנ״ז סק״ה. וראה בהגהות לבו״ש שם). אהבת חסד פי״ח ס״ב.
וכבר קדמם בכ״ז בשו״ת מהרי״ל סנ״ד שכ׳ להדיא שאי״ב שום חשש. והדברים ק״ו, שהרי לדעת מהרי״ל מע״כ ה״ה כחובה ודינו כמעשר עני, ועד כדי כך שחל ע״ז שם וגדר טבל (עיי״ש בשו״ת החדשות סק״ח וסק״ט). ומה״ט ס״ל (שם. וכ״ה במהרי״ל הל׳ ר״ה) שאין להשתמש בו לשאר מצות (משא״כ לדידן - ראה אצלנו להלן בגליון זה במ״מ וציונים להלכה יומית אות תקז. ועוד). וכש״כ להנהוג שאין דינו כמעשר עני וכו׳.
וראיתי למי שכתב, דמהרי״ל מיירי שהריוח בא לעולם, אבל עדיין לא בא לידו. ואינו מוכרח.
וראה שו״ת חשב האפוד ח״א סק״ה. משנ״ה חי״ב סקנ״ט. קנין תורה ח״א סק״ג. דרך אמונה מעשרות פ״ז ה״ה ד״ה המלוה.