כשהילד נעצר ברחוב ומסרב ללכת הלאה בשבת...
ראה מג״א סש״ח סקע״א בענין טלטול קטן בכרמלית. ובשו״ע אדה״ז ספ״א: וצריך להזהיר לרבים שטועים בזה. והוא דלא כשו״ת רעק״א סכ״ח.
אבל כשמטלטל פחות מד״א ונותנו לחבירו מותר לכתחילה - סשמ״ט ס״ג. שו״ע אדה״ז ס״ד. ועיי״ש בהגה שעה״ג להתיר גם לדבר הרשות.
ובט״ז שם סק״א וכן בסרס״ו סק״ד - בנוגע להכנסה לרה״י. וראה שו״ע אדה״ז סשמ״ז ס״ז.
והנה, בפמ״ג סרס״ו במ״ז סק״ד, דל״ד הרבה בנ״א ואפי׳ ב׳ בנ״א יכולים לעשות כן. וכ״ה במחה״ש שם סק״ט. אמנם במשנ״ב סשמ״ט בבה״ל ד״ה וחבירו מפקפק בזה. ולהעיר מדיוק ל׳ הרמב״ם שבת פי״ב הי״ד: מפני שכ״א לא טלטל אלא בתוך ד״א שלו. ומ׳ שהוא מצד דין רשות, שלא יצא מד׳ אמותיו. וכ״מ גם בל׳ הלבוש. ולפ״ז י״ל שגם בב׳ בנ״א סגי. וראה גם משנה הלכה עהמשנ״ב סשמ״ט בדעת הפמ״ג עד״ז. אבל ל׳ אדה״ז שם: שכ״א אינו מעביר ד״א. לאידך ילה״ע מל׳ המשנה עירובין רפ״י, וכ״ה ברמב״ם, בכלבו, ועוד - אפי׳ הן מאה. ובגמ׳ צז, ב שאוושא מילתא. ול׳ המאירי: שיש פרסום רב מחמת ריבוי האנשים. ועצ״ע.
ובדאא״פ באופן הנ״ל - מותר באמירה לנכרי וככל צרכי קטן שהוא בגדר חושאיב״ס.
וההיתר ע״י קטן - ע״פ שי׳ הרשב״א שבאיסור מד״ס (כרמלית) מותר באקראי, ראה שו״ע אדה״ז סשמ״ג ס״ו. וראה מש״כ במ״מ וציונים להלכה יומית אות תקיט. וי״ל, שבנדו״ד שהוא לצורך קטן (אחר) ש״ד. ועוד, שבכ״מ כשאא״פ ע״י נכרי מתירים ע״י קטן - ראה שו״ע אדה״ז סרנ״ט ס״ז. סש״ה סכ״ז. ואף דהתם מיירי בענין של חומרא - בכגון דא ישנם עוד צדדי קולא (וכדלקמן). וראה לקמן ע״ד הדמיון למי שהחשיך לו בדרך, והרי גם שם באין נכרי - מותר ע״י קטן.
ומ״מ, יש שהקלו במקום שאין אנשים, לטלטל תינוק הבוכה, פחות פחות מד״א, בכרמלית, ובדאא״פ - אפי׳ לטלטלו להדיא כמה מילין, במקום צער גדול, מחמת שבות דשבות (ע״י ישראל - ראה בארוכה במ״מ וציונים להלכה יומית אות תרנה, בגליון דשבוע דאזלינן מיני׳), שבות דחי נושא א״ע ושבות דכרמלית, ובמקום האפשרי - גם שבות דפחות פחות מד״א, במקום צערא דינוקא, וצרכי קטן שדינו כחושאיב״ס - ראה שו״ת אג״מ או״ח ח״ד סצ״א. ובשו״ת בנין ציון ס״כ שהחמיר - מיירי לטלטלו מלכתחילה חוץ לביתו מחמת צערו, ולא בכגון דא שנשאר בחוץ ואינו רוצה להמשיך לילך, עיי״ש.
אלא שכבר נת׳ אצלנו (בגל׳ העבר) שאין להתיר שבות דשבות ע״י ישראל כ״א בשינוי. וכ״כ בזכרון יוסף סק״ח. ועיי״ש בעניננו, ושכ״ה אפי׳ בג׳ שבותים.
אבל י״א שבג׳ שבותים עדיף טפי, והוכיחו כן ממג״א סשנ״ב סק״ד. אדה״ז שם ס״ד. (אבל ראה זכרון יוסף שם. וראה שו״ת שערי איש ס״ה). וראה פמ״ג סש״מ בא״א סק״ה. שו״ת האלף לך שלמה סי׳ קל. מהר״ם בריסק ח״ב סכ״ג. שו״ת מהר״ש ענגיל ח״ג סמ״ג. ועוד. ולדבריהם, נמצא שעכ״פ בפחות פחות מד״א מקום להתיר. וכ״כ בשש״כ פי״ח סנ״ו.
ועוד דהכא קאתינן עלה מדין צרכי קטן כחושאיב״ס, ולא מחמת צערא גרידא. והרי לצורך חולה הותרה גם אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא, ולדעת אדה״ז גם מלאכה בשינוי. וא״כ מקום לומר, שגם להאוסרים בג׳ שבותים לצורך מצוה - יודו בנדו״ז, דעדיפא מינה. ובזכרון יוסף לא קאתי עלה מה״ט.
וי״ל דעדיף מבנו שנולד בשדה (עירובין צז, ב), דהתם ליכא היתר דחי נושא א״ע. [ומה דלא הותר בבנו שילדתו בשדה כ״א ע״י כמה אנשים, כאו״א פחות מד״א, אף דקשיא לי׳ ידא - דמיירי ברה״ר גמורה].
ועוד אמינא, שי״ל ולהתיר מטעם אחר, דל״ג ממי שהחשיך בדרך והיו עמו מעות, שהתירו לו הטלטול פחות מד״א (כשאא״פ ע״י נכרי וקטן וכו׳) מתוך שבהול על ממונו. ולא עדיף ממונו מבנו. ואף דשם מיירי רק בכיסו או מציאה שבאה לידו מבעו״י - ה״ט לפי שאם טלטל משהחשיך ה״ז פושע, משא״כ בנדו״ז. וכמו במי ששכח שהכיס תלוי בחגורתו. אלא שפשוט וברור שכ״ז רק כשאא״פ באו״א כלל. ובד״כ שייך באו״א.
פרטי דיני טלטול פחות פחות מד״א - ראה שו״ע סי׳ רסו ס״ז. שו״ע אדה״ז שם סי״א.
אמנם כשהתינוק מתעקש, ומסרב ללכת, ונושא אותו בע״כ, יתכן דל״ש לומר חי נושא, דמשרבט נפשי׳.
שו״מ שכבר נתעורר בכמה מפרטים הנ״ל בשו״ת ויברך דוד ח״א סמ״ט, כי לו משפט הבכורה. אלא שבכמה ענינים דעת נוטה באו״א.