שו״ע חו״מ סי״ד ס״א וס״ד ובנו״כ שם. ויעויין בשרשן של דברים, בפלוגתת הב״י והמבי״ט בשו״ת אבקת רוכל סי״ז ואילך. [והרוצה שיחכים ע״ד הרקע ודברי הימים וכו׳ - ראה ספונות חו׳ ו ע׳ עג ואילך. אסופות חו׳ ג ע׳ כד ואילך. ועוד].
ולהרחבת היריעה בפרטי הדינים וכו׳ - כולם נקבצו באו לך, מלקטים תחת שולחנו, וילקטו המרבה והממעיט, בספרים דלהלן, אשר על אתר: קובץ הפוסקים, הלכה פסוקה, לבושי חושן, באר אליהו, חוקי חיים, משפטי צדק, אוצר המשפט. ועוד. וראה גם הנסמן בסדר הדין פ״ח סקכ״א ואילך. שו״ת משפטיך ליעקב ח״ג סל״א.
והנכתב בפנים שראוי ליתן הטעם - כ״כ בשו״ת מהר״ח או״ז סי״ג. וכ״כ בשל״ה מס׳ ר״ה נר מצוה. שם פ׳ משפטים. וראה גם סמ״ע סקכ״ד (סקכ״ה). ועד״ז הוא בשו״ת חו״י סקס״ב. ולהעיר משו״ת חו״י סמ״ב. (ובאמת, כך דעת המבי״ט מעיקר הדין - ראה שו״ת אבקת רוכל שם). וראה שו״ת שו״מ מהדו״ת ח״ב ספ״ד. וראה שו״ת יבי״א ח״ב חו״מ ס״ב. וראה גם שיחת ש״פ חו״ב תשמ״ו. מטו״מ תשמ״ו. ב׳ דחגה״ש תשמ״ז. (וראה גם שיחת ליל י״ב סיון תשד״מ. ש״פ תרומה תשמ״א).
אבל בשו״ת חת״ס חו״מ סי״ב, שבאופן שלא דן בכפי׳ למה לו לכתוב ולהראות לאחרים שהי׳ נחשד, ודי בהודעה. ועיי״ע במשפטי אביעזרי (לתלמיד הגר״י אייבשיץ) על אתר, שלא יפה עושים שכותבים טעמים ונימוקים, דאטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן.
וראה בשו״ת אבקת רוכל שם - הובא גם ברוח חיים יו״ד סשל״ד סקס״ד (בשינוי קצת, עיי"ש) - שבמקום חכמים מומחים לרבים משמתינן לי׳ לשואל. ויתר על כן, בשו״ת חת״ס הנ״ל, באופן שחושדו, שאף שראוי ונכון שהדיין יפרש טעמו מעצמו להסיר עקשות פה, מ״מ אין רשות לתבוע כן מהדיין, והעזה היא לומר שחושדו, ואם יעיז פניו לא יודיעוהו ולא יענהו כלל, ורק אם שם מחסום לפיו מחמת יראת הדיין וכבודו, אז נכון הדבר לפרש הטעם מעצמו.
ובזמנינו, נהוג בכ״מ שחותמים על נוסח שט״ב שא״צ לנמק. וראה גם בתקנות הרמ״ז באיטליא, בקונטרס שודא דדייני (מנטובה, תל״ח) - נדמ״ח בבתי הדין וסדריהם ע׳ 78. מתתי׳ ע׳ 60. וראה אגרות החיד״א מכת״י אגרת יד (בס׳ ר׳ חיד״א, בניהו, ע׳ תקכו ואילך).
וראה גם עד״ז בשו״ת עמק התשובה ח״ד סצ״ז. וצל״ע מש״כ שם דמהני קבלה בין לטעות, וכש״כ לענין מהיכן דנתוני, ועוד שכיון דמהני קבלתם לטעות, מה תועיל ידיעת הנימוקים - דהא קבלה לטעות אי״מ כ״א שא״צ לשלם, אבל הדין חוזר (ש״ך שם סכ״ב סקל״ו). וא״כ בחושדו, הרי יתכן שטעה, והדין חוזר. ויתירה מזו, שכשאינו חוזר בו משלם (אא״כ באופן שקיבל להדיא שיתקיים הדין גם באופן שהדיין יודע שלא פסק יפה (עיי״ש בש״ך. אבל ראה בשער משפט סקי״א)). ואת״ל, שבחושדו חובת ההנמקה הוא רק מצד הדיין עצמו להסיר לזות שפתיים - אדרבה, א״כ מאי איכפת לן במה שקיבל ע״ע גם לטעות.
ואכן, ראה מה שהעיר בקובץ דרכי הוראה ח״ג ע׳ קכז שאם החיוב הוא מצד הדיין עצמו להסיר לזות שפתים, ומשום והייתם נקיים, לא יועיל ויתור הבע״ד. וי״ל.
אמנם, כידוע היו מקומות שתיקנו להיפך - ראה התקנות בישראל ח״ד ע׳ ריז.
ומטו בה בי מדרשא משמי׳ דבעל חזון יחזקאל, והסכים עמו הגר״ח מבריסק, שכשאינו דן ע״י כפי׳ א״צ לנמק מהיכן דנתוני, כ״א לאחרי שהוציא הלה הוצאות על פיו. ובאמת, הדברים מפורשים כבר (ולא מטעמי׳) בשו״ת הרדב״ז ח״ג סתקע״ח. וראה גם באגרת החיד״א הנ״ל.