בכללות המנהג (בכ״מ) בלח״מ שלא לצאת ברכת המוציא מהמברך - האריכו בזה כו״כ. וכבר הובא ד״ז בשו״ת ר׳ ידידי׳ טיאה וייל או״ח סכ״ו, שמעשים בכ״י שכאו״א מברך המוציא, ואין לך ראי׳ גדולה מזו, עיי״ש בארוכה בישוב המנהג. ובסיום התשו׳ שגם אביו, בעל קרבן נתנאל, הניח למסובין לעשות כן. (וחזר בו ממש״כ בק״נ פסחים פ״י סט״ז סק״ה). וכ״כ נכדו בתו״ש סרע״ד סק״ד. וראה גם עד״ז בא״א מבוטשאטש סרע״ד. ובשו״ת מלמד להועיל סכ״ד שכן מנהג הונגריא, פולין, רוסיא, ורוב אשכנז.
[ובכ״מ בנוגע לברכת המוציא בכלל (ולא בשייכות ללח״מ) - ראה שו״ע אדה״ז סקס״ז סי״ח. (אבל בנוגע ללח״מ - ראה שם סתע״ג סכ״ד: כיון שהן יוצאין בברכת המוציא של בעה״ב הם יוצאין ג״כ בלח״מ של בעה״ב. וראה גם קצוה״ש סל״ז בבדה״ש סק״ט. ספ״ב בבדה״ש סק״ו. ועדיין י״ל, דגופא דעובדא נקט, ואין הכרח שיהא דוקא באופן זה. ולהעיר שבשו״ע אדה״ז סרע״ד ס״ד - הל׳ באו״א קצת. ובאג״ק דלקמן בפי׳ ד׳ אדה״ז הנ״ל: אף כי כן הוא שיכולים גם לצאת בברכת המוציא וכו׳ בכ״ז נכון מנהג הנ״ל. ושקו״ט בזה בכ״מ - ראה קובץ היובל ח״א ע׳ 297. הגרמ״ש ע״ה אשכנזי בקובץ העו״ב גל׳ תתפו. והחרה החזיק אחריו בנו יבדלחט״א בהלכות ליל הסדר סתע״ג שם בהע׳ 3. קובץ פלפולים מגדל דוד חו׳ יא. ועוד). חיי״א כלל ה סי״ז. (אבל בנוגע ללח״מ - ראה כלל ז סי״ב. והועתק במשנ״ב סרע״ד סק״ב. סרצ״א סקכ״א. וגם הוא ל״כ כ״א שנכון שיכוונו כאו״א לצאת). ונז׳ מזה כבר בשו״ת פנים מאירות ח״א סנ״ז].
ובטעם המנהג - נת׳ בהנ״ל שהוא משום חשש הפסק, וגם שצ״ל כוונת השומע ומשמיע. ולהוסיף, שי״ב גם משום חשש הפסק בשהי׳ (ראה אצלנו במ״מ וציונים להלכה יומית אות תרג), להדעות שלכתחילה יש למנוע מזה (ראה שו״ת גוו״ר ח״א כלל א סמ״ג - בנוגע לסעודות גדולות).
וככל הדברים והאמת האלה - כ״ה באג״ק חי״ד ע׳ כט. (ובשינויים, בלקו״ש חי״א ע׳ 243. והראשון עיקר). ונת׳ ג״כ בשיחת שמח״ת תשי״ז. וראה ג״כ עד״ז במכתב מאדר״ח מ״ח תשי״ז (צילומו - בס׳ מנחם משיב נפשי ח״ב ע׳ 1094).
ובכ״מ נת׳ הענין ע״פ החקירה בבאופן (וזמן) חלות גדר לחם משנה - בשעת הברכה, האחיזה, הבציעה, או האכילה. וראה באו״א לקו״ש חל״ו ע׳ 78 ואילך. ושייך גם להחקירה בגדר לח״מ - כבוד, עונג, או דין בסעודה, ראה לקו״ש חט״ז ס״ע 521 ואילך.
ומעתה ניהדר אנפין לנדו״ד: לכאו׳ נ׳ פשוט כבפנים, שכל שהפסיק מחוייב לברך עוה״פ. וממילא בנדו״ז - לסיים הברכה.
אולם, יש שנטו קו, ונימוקם עמם שאינו בכלל הפסק כיון ששייך להברכה (ראה בארוכה אצלנו במ״מ וציונים להלכה יומית בגל׳ העבר אות תרג). וע״ד הסברא בשו״ת מנחת שלמה ח״א ס״כ (ועיי״ש סי״ח סק״ב) במי שאמר גביל לתורי ונזכר שמכר את השור, עיי״ש לענין מי שטעה ואמר שהחיינו בליל שש״פ. וראה עד״ז בשו״ת הר צבי או״ח סי׳ קסד. מקראי קודש פסח (להנ״ל) ח״ב סס״ב.
אולם, גם בגוף סברא הנ״ל שדו בה נרגא, וערביך ערבא צריך. ובשו״ת מנחת שלמה גופי׳ כתב כן רק כמסתפק. ונ׳ מדבריו שגם למטוני׳ אין הנדון ממש דומה לראי׳. והחילוק פשוט, שאמירת גביל לתורי באמת שייכת לסעודה, וממילא כיון שלפי דעתו אסור באכילה כעת עד שיתן לבהמתו, ה״ז לצורך הסעודה. משא״כ בברכת שהחיינו, שכל שייכותה לקידוש היא מחמת תקנה (ראה שו״ת תשב״ץ ח״ב סר״ד, עייש״ה), ובמקום שא״צ לברכה זו (ואדרבה - ה״ה לבטלה) ה״ז הפסק גמור (ורמז לסברא זו בשו״ת מנח״ש שם, ובאו״א קצת, שבגביל לתורי כוונתו לאכול, משא״כ כשכוונתו להבדיל או לקדש ולא לשתות יין).
והגע בעצמך: במפסיק בין קידוש לשתי׳, או בין המוציא לאכילה, בפטומי מילי בעלמא, אלא שלפי דעת המברך ה״ז חובה עליו לעשות כן (מאיזה סיבה שתהי׳) - אטו נימא שאי״ז הפסק מחמת קוצר דעתו, אתמהה.
ועד״ז הוא במפסיק לעניית אמן, קדיש וקדושה בין ברכה לאכילה או מצוה (שו״ע או״ח סכ״ה ס״י. אדה״ז שם סכ״א. ובסידור אדה״ז הל׳ תפילין פסק באו״א מטעם אחר), שה״ז הפסק גמור לכ״ד, אף שלפי דעתו צ׳ לענות.
[ולכמה דעות, כ״ה אפי׳ בעניית אמן על ברכת חבירו באותו ענין - שו״ת פנים מאירות ח״ב ס״ה (בין ברכה לאכילה. אבל בח״א סנ״ט כ׳ להקל בין ברכת תפילין לתש״ר בעניית אמן כל ברכת תפילין. וראה שו״ת מעט מים סס״ג. מהרש״ג ח״א סנ״ב סק״ד. מנח״א ח״א ס״כ. אפיקי מגינים סכ״ה סקי״ג. ועוד). דבר שמואל סי׳ קמב (אפי׳ בין ברכה למצוה על ברכת אותה מצוה. ועיי״ש בטעמא דמילתא דל״ד לגביל לתורי). וכ״מ דעת אדה״ז בשו״ע או״ח סנ״ט ס״ד (וראה הגהות רעק״א לשו״ע סכ״ה שם, ותהל״ד שם, שהוכיח עד״ז מד׳ הטור או״ח סס״א בשם הרמ״ה, ומפס״ד השו״ע שם ס״ז) וכ״פ במשנ״ב סכ״ה סקל״ט (כנ״ל). אבל ראה התקשרות גל׳ תקסג הע׳ 11].
וכן עולה מד׳ המשנ״ב (סתר״צ בבה״ל ס״ו ד״ה הקורא) שהקורא שלא מתחילת המגילה חוזר ומברך. ואף גם למש״כ בכה״ח (שם סק״מ) שבכגון דא אינו מברך לפי שהוא מעין הענין - שאני התם שה״ז כטועה וסופר ספה״ע שלא כהוגן, שא״צ לחזור ולברך, לפי שנתעסק בדבר שבירך עליו אלא שלא עלה בידו כהוגן (שו״ע אדה״ז סתפ״ט סכ״א. וראה בדברי נחמי׳ לשם (נד׳ בהוספות לשו״ע אדה״ז שם, משו״ת הנ״ל - ע, ב). וצ״ע במשנ״ב שם סקל״ב מה שהעתיק מאדה״ז שרק תוכ״ד אינו הפסק (כדעת המג״א שם סקי״ב). ואכ״מ). והיינו, שאי״ז הפסק בין הברכה למצוה, לפי ג״ז חלק מ(עסק ב)עשיית המצוה (שלאחמ״כ). אבל בנדו״ז, פשוט שאין הברכה חלק מהאכילה, ומאי אהני מה שלדעתו צ׳ לברך כן. אלא מאי אית לן למימר, שהיא חלק מהברכה עצמה, שנעשה כטופס ברכה, - הרי ד״ז ל״ש אא״כ הוא כן לפי האמת.
ועוד מצינו עד״ז במזכיר מאורע שאר ימים בתפלה שלא בזמנה, להדעות (ט״ז או״ח סי׳ קח סקי״ב. ועיי״ש בשו״ע אדה״ז סי״ח) שה״ז הפסק באמצע תפלה, וכאילו הפסיק בשיחה, אף שלפי דעתו של המתפלל כצ״ל. וכש״כ וק״ו בהפסק בין ברכה לאכילה.
אולם, הט״ז (שם) האריך לבאר החילוק בין זה לדין הבדיל בשתיהן יצא, שבאמת זמן הבדלה הוא, אלא שהוא שלא לצורך כיון שכבר הבדיל, משא״כ במידי שאין לו שייכות לזמן ההוא.
ועפ״ז אולי י״ל גם באמירת שהחיינו בליל שש״פ, שבאמת שייכת גם אז, אלא שכבר נפטר הימנה ע״י ברכתו בליל א׳ (ראה ב׳ האופנים בלקו״ש חל״ז ע׳ 15. ומדייק מל׳ הרמב״ם (שבת פכ״ט הכ״ג. ועד״ז - ובשינוי - בשו״ע אדה״ז סת״צ סי״ב) כנ״ל). וה״ז בדומה ממש למי שהבדיל בתפלתו השני׳ עוה״פ. ואם כנים הדברים, הה״נ בנדו״ז כשבירך כבר לפנ״ז ומברך עוה״פ בטעות. (ואכן כך ס״ל להמנח״ש. וראה גם שש״כ פמ״ז ס״ק ריח).
אבל, באמת יש לחלק בין הדבקים, שבהפסק באמצע תפלה, עיקר הענין בזה שבעומד לפני המלך אין לו להפסיק לשום דבר (ראה במ״מ וציונים להלכה היומית אות שנ), משא״כ בדבר השייך לתפילה עצמה. אבל בנדו״ז מה שאסור להפסיק ה״ט לפי שע״י ההפסק מתבטלת השייכות בין הברכה להאכילה. ולא הותר כ״א בדבר שהוא טופס ברכה ממש, או בדבר שהוא צורך הסעודה (עכ״פ כשחושב שהוא לצורך הסעודה, משא״כ בחושב שצ׳ לברך כך).
וניתנה ראש ונשובה למשנת״ל בהחילוק בין דין הפסק בגביל לתורי לדבר שהוא טופס ברכה, שדינים חלוקים המה, כנ״ל. וראי׳ לדבר, שהרי מחד גיסא אין ברכות בשמים נר והבדלה מפסיקים בין בפה״ג לשתי׳, ובשלמא בהבדלה שה״ז צורך השתי׳, שא״י לשתות ללא הבדלה (ראה עד״ז שו״ע אדה״ז סרע״א סי״א בנוגע לאמירת קידוש), משא״כ בשמים ונר שאין להן שייכות מצ״ע להבדלה. ולאידך, מצינו שאפי׳ אמירת הבדלה נחשבת הפסק בין ברכת המוציא לאכילה (רמ״א סרע״א ס״ה ובמג״א וט״ז שם. אדה״ז סרצ״ט ס״ג), והטעם שמדאורייתא מותר בטעימה (עיי״ש במג״א. וצ״ב.
ועכצ״ל ולחלק (וראה אצלנו במ״מ וציונים להלכה יומית אות תקנח באו״א), שבדבר שתיקנו כך, אי״ז הפסק מחמת התקנה גופא (ובשו״ת אבנ״ז או״ח סי׳ רנ סק״ו אסברה לה עד״ז, שהוא חוב מחמת מנהג. ומשה״ק בשש״כ פמ״ז ס״ק ריח דגם עניית אמן על ברכות ה״ז חובה - שאני הכא שהחובה (משום מנהג) לברך בשמים וכו׳ בהבדלה דוקא, וכעין הרחמן בברכהמ״ז שכיון שנהגו בהם נעשו כאילו הם מטופס הברכה - אדה״ז סקפ״ט ס״ז ע״פ טור שם. וע״ד בקשת רחמים בין ברכת מילה למילה - טור יו״ד סרס״ה בשם בעה״ע. (וגם בכוס ברהמ״ז, קס״ד שמברך ברהמ״ז לאחרי ברכת בפה״ג, אף את״ל שאינה טעונה כוס, לולא הטעם שבברהמ״ז עשה סילוק והיסח הדעת גמור - ראה רא״ש פסחים פ״י ס״י. טור או״ח (ושו״ע אדה״ז) רסי׳ קצ)).
[ואוי״ל עד״ז בתשו׳ ר״א בן הרמב״ם לאנשי תימן (ספ״ד. ועד״ז שם סי׳ קט) שבאין להם יין ופת יברכו שהכל על לחם דוחן ואח״כ נוסח הקידוש בלי שו״מ שלא תשתכח תורת קידוש, ול״ח להפסק (ראה מוע״ז ח״ז סי׳ קיז לפי דרכו) - לפי שנעשה כאילו הוא מטופס הברכה לפי שתיקנוה להם בכדי שלא תשתכח.
ובמכ״ש מההולך במדבר וא״י מתי שבת, שאין הקידוש הפסק בין בפה״ג לשתי׳. (ובשו״ת מנח״ש שם ר״ל ולהוכיח מזה כסברתו. וצ״ע, שנוסף לזה שבמברך מחמת ספק אי״ז הפסק (ראה לקמן מזה), עוד זאת, שמזה גופא שמחוייב בקידוש, ול״א סב״ל, מוכח שלגבי קידוש אין כאן שום ספק. ועאכו״כ להסברא שה״ז בגדר שבת ודאי מדאורייתא - ראה שו״ת הרדב״ז ח״א סע״ו. ונת׳ בלקו״ש ח״ח ע׳ 53. וגם למאי דקייל״ן שהוא רק מדרבנן שלא תשתכח תורת שבת - ה״ז בגדר שבת ממש מדרבנן, עיי״ש בלקו״ש)].
משא״כ בהפסק שהוא מצד צרכי הסעודה, כגביל לתורי, שלא הותר כ״א בצורך ממש. ולכן אפי׳ אמירת הבדלה למי ששכח ולא הבדיל, אינה בגדר צורך כיון שהוא רק מדרבנן.
והה״נ לעניננו, בהפסק בין ברכה לאכילה, אאפ״ל שיהא כגביל לתורי כשאי״ב צורך מצ״ע. ומאי חזית לומר שלפום דעתי׳ ה״ז צורך הסעודה - הרי גם הבדלה הוא צורך הסעודה, ולא רק לפי דרכו ודעתו, כ״א באמת, ועכ״ז כשאינו מחמת תקנה ה״ז הפסק בין המוציא לאכילה כנ״ל.
ואף גם לפמש״כ המג״א סרע״א סקל״ב (וכ״ד אדה״ז בשו״ע שם סכ״ח) בקידש על מים שחוזר ומקדש וא״ח ומברך בפה״ג כשהי׳ בדעתו לשתות יין, ול״ה קידוש הראשון הפסק (כדעת רעק״א בהגהות שם, וכ״כ בהגהותיו בסרצ״ח ס״ה. וכבר תמהו בדעת המשנ״ב שזיכה שטרא לבי תרי - עיי״ש סרע״א סקכ״ח. סרח״צ בבה״ל ס״ה ד״ה אין. וכמה ישובים נאמרו בד״ז. וגם מזה יש ללמוד לעניננו. ולהעיר ממה שלא העיר כן רעק״א לפנ״ז בד׳ הרמ״א סרצ״ז ס״ב) - י״ל דשאני התם דסו״ס ה״ז גדר קידוש אלא שלא יצא יד״ח קידוש על היין דייקא. (ועפ״ז יש ליישב סתירת המשנ״ב כנ״ל), משא״כ בדבר שאינו מן הענין כלל. (וגם את״ל שלדעת המג״א כ״ה גם בברכת הנר בנר שלא שבת מעבירה, וכסתימת הפוסקים שם - עדיין י״ל, דשאני התם שצ׳ לברך כעת ברכת הנר, אלא שבנר זה לא יצא, משא״כ בדבר שאינו טופס ברכה כעת כלל).
[ובעיקר הקושיא (בשו״ת אבנ״ז שם, ובשו״ת מנח״ש שם), בדין הפסק באמירת שהחיינו בליל ב׳ דר״ה - ראה שו״ת פרי השדה ח״א סי׳ קנט סק״ג שכשמברך מחמת ספק אי״ז הפסק. וכבר קדמו בשו״ת עולת שמואל סי׳ קיא. (ויתכן שמה״ט מצינו בכ״מ שבירכו שהחיינו על יין חדש, ראה תשב״ץ קטן סי׳ קכ. מנהגי מהרי״ל. ועוד).
ועכ״פ, ממוצא דבריהם אתה למד שבאמת בעשה שלא כהוגן, אף שלפי דעתו מוכרח הוא, ה״ז הפסק, ורק בכגון דא כיון שהוא מחמת ספק אינו הפסק. ולהעיר עד״ז מתבו״ש סי״ט סקכ״א.
וכן יש להכריח מד׳ הט״ז סתרכ״ד סק״ב לגבי ברכת בשמים בחל יו״כ בשבת, שיש לצאת כל הדעות ולא לחוש להפסק (עיי״ש בלבו״ש ועוד) והיינו שלולא סברא זו ה״ז הפסק. ובשו״ת גוו״ר או״ח כלל א ס״ח - צויין בהגהות רעק״א שם - שרק כשיש קצת סמך ומנהג ותיקין אי״ז הפסק. וראה גם ברכ״י סתצ״א. ועוד].
שו״מ שקו״ט ואריכות גדולה בסברת המנח״ש בס׳ ברכת הזמן (שילוני) פ״א סק״ח, עיי״ש. ובחלק מהדברים קרובים דברינו זל״ז.
ובאמת, גם לפי דעתו וסברתו של המנח״ש - צ״ע בנדו״ד היכי נדייני׳ להאי דינא, שהרי סו״ס עליו לתקן במה שהוציא ש״ש לבטלה. והתיקון - אמירת למדני חוקיך או בשכמל״ו - ודאי בגדר הפסק, גם לדעתו. וממילא, יצטרך בלא״ה לברך עוה״פ. וא״כ עדיף שיסיים ברכתו. ואם נפשך לומר, שכעת ה״ז בגדר הפסק, כיון שכבר יצא בברכה ראשונה, ויצטרך לברך עוה״פ - לכאו׳ לית לן בה, כיון שבפועל חלה הברכה השני׳ כעת על האוכל. (אבל ראה שש״כ שם).
ועוי״ל, שעדיפות יתירה לסיים בנוסח הברכה, שה״ז כמוסיף שבח באמצע הברכה, וכסברת הראשונים (ברכות יב, א) בנקיט כסא דחמרא ואמר שהנ״ב ושוב תיקן ואמר כהוגן או להיפך (והובאו בשו״ת מנח״ש שם כראי׳ לדבריו); משא״כ באמירתו בא״י לחוד - י״ל שה״ז הפסק, שלא סיימה למילתי׳. ולפ״ז יתכן שכל עיקר דבריו נאמרו רק באופן שסיים הברכה כהוגן (אלא שהברכה שלא במקומה, כנדון דידי׳ באמירת שהחיינו בליל שש״פ), אבל באופן שאין כאן חלות ברכה, גם לדבריו ה״ז הפסק.
[ומדאתינן להכי, לפום ריהטא, מד׳ הראשונים הנ״ל גופא מוכח שגם הפסק בטעות ה״ז הפסק, דאלת״ה מדוע נזקקו ליישב לפי שמוסיף שבח באמצע הברכה, הרי בלא״ה לפי דעתו עליו לברך דוקא באופן כזה. ולדוגמא בנקט כסא דחמרא ומברך שהנ״ב ואח״כ הגפן, הרי לפי דעתו כצ״ל. ועכצ״ל שמטעם זה לחוד ה״ז בגדר הפסק, ומה שאינו הפסק - הוא אך ורק מחמת שמוסיף שבח (וצ״ב מש״כ בשו״ת מנח״ש דכש״כ וק״ו הוא במפסיק בטעות. ואולי ר״ל דעדיפא מינה כתבו. וצ״ע).
ומ״מ נ׳, שבאמת אף בסיים הברכה, אי״ז בגדר הוספת שבח, ושאני התם שיל״פ ברכתו שמשבח למי שברא זה וזה (עיי״ש במלחמות ו, ב בדפי הרי״ף. וכעי״ז בעוד ראשונים), אבל כשסיים לברך ומברך עוה״פ, אין כאן שום תוספת שבח. ויתירה מזו, שאפי׳ המברך ברכה אחרת לגמרי, שיש כאן תוספת דברי שבח, כיון שהוא בגדר ברכה לבטלה ה״ז מפסיק בין הברכה לאכילה.
והדברים מוכרחים, שהרי בעונה אמן בין ברכה לאכילה ה״ז הפסק אף שמוסיף שבח. (ומכאן ילה״ע במש״כ בשו״ת מנח״ש שם לה״ר ממאירי ברכות יב, א, דהנה במגן אבות למאירי (ס״א - ע׳ טו) שאמן אינו בכלל הפסק לפי שהוא שבח מענין הברכה. ונסתפקו בכוונתו אי בכל אמן קאי. ועכ״פ אא״פ להוכיח מזה לדידן שגם אמן הוי הפסק). ולית דין צריך בושש, שכ״ה בכל ברכה שלא במקומה (ראה כה״ח סקס״ז סקמ״ו. וצ״ע בברכת הבית ש״א סע״ט). וכש״כ כשהיא לבטלה. ולהעיר מתהל״ד סר״ט סק״א שהפסק בין ברכה לעשי׳ גרע טפי. אבל התם קאי עלה מטעם אחר].
אלא שעדיין מקום לומר, שיכול להפסיק בטעימה בעלמא בין התחלת הברכה לאמירת בשכמל״ו (או למדני חוקיך), ולהסברא שהתיקון אצ״ל מיד. (ל׳ הרמב״ם שבועות פי״ב הי״א: ימהר מיד. אבל ראה שם ברכות פ״ג ה״י (כל׳ הירו׳ ברכות פ״ו ה״א). וראה א״א מבוטשאטש סכ״ה. שו״ת מחזה אברהם או״ח סל״ד. צור יעקב סקפ״ג. קצוה״ש בהערות שבסוה״ס, מילואים לס״ה. ועוד. ותלוי בהשקו״ט אי בשכמל״ו הוא בגדר תיקון או שהוא למצוה בעלמא וע״ד תשובת המשקל - ראה ל׳ הרמב״ם בכהנ״ל. וראה שו״ת פנים מאירות ח״ג סוסי׳ ט. וראה דע״ק מבוטשאטש סרע״ט סק״ז. ערוה״ש סר״ו סט״ו. וראה שו״ת הר צבי או״סל סצ״ט. דברי יציב ח״א ספ״ג סק״ד).
ומפי השמועה בשם הגרשיה״ש (בעל שערי יושר) שבנדו״ז עליו לברך פעם שלישית. ומטו בה בי מדרשא בטעמא דמילתא (ראה חוקי חיים (פרץ) סכ״א). חקרי הלכה (הבלין) ס״ט), לפי שברכתו השני׳ לא חלה מתחילתה, כיון שאין לה מקום לחול לאחרי שבירך ברכה הראשונה. ורק לאחרי שחל ההפסק (בגמר אמירת תיבה ראשונה. אבל יש מפקפקים בזה. ואכ״מ. ולאידך, להעיר שי״א שתיבה אחת ל״ה הפסק - ראה מה שנסתפקו בזה בפמ״ג יו״ד סי״ט במ״ז סק״ד. (אבל ראה פמ״ג סנ״א בא״א סק״ג ד״ה עוד רגע. שם סר״ו סק״ד). חיי״א כלל ה בנשמ״א סקי״א. וי״א שרק ביותר מכדי דיבור - ראה פאת השולחן הל׳ א״י ס״ג סקל״ח. שו״ת בית שערים סי״ט. משנ״ה ח״ח סרכ״ב. אלא שבכ״מ הוכיחו בראיות ברורות שלא כדבריהם. ואכ״מ), חלה ברכה השני׳, וממילא אי״ז ברכה בשלימות. וכבר העירו בדבריו, בראיות לכאן ולכאן. אלא שאין לסמוך על שמועות כיו״ב. ואולי לא אמר כן כ״א כדן לפני התלמידים. ולא סיימה קמייהו.
וראיתי בשו״ת בצל הטוב ח״א סי״ג שנשאל בד״ז, ועיי״ש מסקנתו. והבוחר יבחר, והנלפענ״ד כתבנו.