שקו״ט מזה באחרוני זמנינו (ולהעיר מס׳ ויאמר אברהם גניחובסקי ע׳). ועיקר הדיון (לדידן שאין מברכים על הרהור), מצד שוכ״ע במצות ת״ת, וממילא - בברכה״ת (וראה מה שכתבנו במ״מ וציונים להלכה יומית אות רס).
ושקו״ט בכ״מ באם צריך כוונה לצאת מצות ת״ת, ראה אגלי טל בהקדמה. או״ש הל׳ ת״ת פ״א ה״ב. ועוד (דאלת״ה, הכי נימא שבשמיעת שיעור א״י מצות ת״ת כל שלא התכוונו השומע ומשמיע. והארכנו מזה - נוסף על מש״כ בהלכה יומית הנ״ל - בכינוס תורה אסרו חגה״ש דאשתקד בבית חיינו 770, ומי יתן והי׳ זה כלבבי, להעלות הדברים עלי גליון, ומה שהלב חושק הזמן עושק).
וגם יל״ע, אם הנדונים - מצות ת״ת וחיוב ברכה״ת - שוים זל״ז (וראה שו״ת דבר אברהם ח״א סט״ז סקכ״ח). וכמו שהעירו עד״ז בנוגע לחובת ברכה״ת בנשים. ואכ״מ. אבל ראה בשו״ע אדה״ז סמ״ז ס״ג שכשאינו מתכוון ללימוד פטור מברכה״ת.
וילה״ע מסברת שו״ת האלף לך שלמה סשכ״א שבאוכל מצה ללא ברכת המוציא לא יצא מצות מצה, שה״ז מהבב״ע. וה״נ י״ל בעניננו. אלא שאין הנדון דומה. ועוד שכבר כתבו בכ״מ (ראה שו״ת לבו״מ תליתאי ח״ג סי׳ קלז. יד סופר או״ח סנ״א. ועוד) לחלוק עליו. ומהטעמים בזה, שבאכילת חובה ל״ש לומר שאסור ליהנות בלא ברכה, כ״א שביטל חובת הברכה. וכש״כ בנדוננו, וכדלקמן.
[והנה, בד״כ הלימוד הוא בדברי מוסר וכיו״ב, דקיל טפי, שלחד מ״ד א״צ לברך לתלמוד ולמדרש (ברכות יא, ב. ועיי״ש ברי״ף). ולתר״י ה״ט שמברך - לפי שמפרש הפסוקים. אבל ראה לבוש ושו״ע אדה״ז סמ״ז ס״ב. וראה מקו״ח להחו״י שם. וראה שו״ת שלמת חיים סשנ״ז לענין ספרי דקדוק].
וד״ז תלוי גם בהשקו״ט בכ״מ בגדר ברכת התורה, שכבר חקרוה שרים אם הוא מדין ברכת הנהנין, השבח, המצות, או על עצם החפצא דתורה, וי״א שלנוסח ״על דברי תורה״ אינו מברך על מצות הלימוד. (וראה אצלנו במ״מ ציונים להלכה יומית אות שעז - באו״א). ועפ״ז - המה ראו כן תמהו אם יש גדר איסור ליהנות ללא ברכה (וכבגמ׳ ברכות כא, ב: מה לברהמ״ז שכן נהנה (משא״כ בברכה״ת. וראה שו״ת אבנ״ז סי׳ ס. מהרש״ג ח״א או״ח סס״ב), או רק ביטול מ״ע (דרבנן עכ״פ).
והנה, המבואר בפנים, במעלת מצות ת״ת על חיוב ברכה״ת - י״ל בסגנון אחר, דמ״ע דת״ת דוחה ל״ת, כלומר האיסור ללמוד ללא ברכה״ת, ועיקר הענין - שבמי שא״י לברך לא חל עליו חיוב ברכה״ת או האיסור ללמוד ללא ברכה (וכ״ה בשיחת אחש״פ תשל״א. אבל עיי״ש באו״א, וכדלקמן).
או״י באו״א, שבנדו״ז אי״ז בגדר נתינת מכשול, כ״א הצלה ממכשול גדול יותר (וע״ד מש״כ בהגהות רעק״א יו״ד סקפ״א ס״ו. מחה״ש סי׳ קסג סק״ב. וראה שו״ת הר צבי או״ח ח״א סקכ״ה. שרידי אש חב ס״ט ענף ב סקכ״ד. חזו״א שביעית סי״ב סק״ט (בספקות). שו״ת מנחת שלמה ח״א סל״ה סק״א. וראה שו״ת צי״א חט״ו סי״ט סק״א. ובסגנון אחר, שלכמה דעות שא״צ לבזבז כל ממונו או להפסיד פרנסתו, עכ״פ בנוגע לאיסור מסייע. והה״נ, ובמכ״ש וק״ו, בהצלת נפש מישראל. וכשם שהתירו באופנים מסויימים מפני דרכי שלום).
גם יש לתרץ כתי׳ התוס׳ ד״ה אין - חגיגה יג, א. וה״נ שייך שילמוד ע״י אחר. אבל לד׳ המל״מ (מלוה ולוה פ״ד ה״ב) בדיוק ד׳ התוס׳ הנ״ל - צ״ל דוקא באופן שילמוד אצל ישראל אחר. גם ילה״ע שבשו״ת כת״ס יו״ד ספ״ג שבצ׳ לטרוח אי״ז בגדר חד עברא דנהרא. וכ״מ במאירי ע״ז ו, ב.
ואכתי לא איפרק מחולשא, להסברא (ראה שו״ת דבר אברהם ח״א סט״ז בשם הגרא״ו, שדחה לסברא זו. ועיי״ש מש״כ המחבר עצמו באריכות (בסקי״ז ואילך, ובעיקר - סקכ״ו) לראות היעמדו דבריו הראשונים. וראה שו״ת הר צבי יו״ד ס״ב) שבלא ברכה״ת אי״ז בגדר ת״ת כלל. ונז׳ מזה בשיחת אחש״פ הנ״ל.
וי״ל, שמ״מ י״ב משום מצות ידיעת התורה. אבל עיי״ש, דנפק״מ מזה, במי שא״י לברך, שלפ״ז אסור לו ללמוד בלי ברכה״ת. (אבל, בשו״ת דבר אברהם הנ״ל ר״ל להיפך, שלפ״ז מותר ללמוד ללא ברכה״ת כיון שאינו מקיים המצוה. ודא״ג: בהנחה משיחה הנ״ל, ״מ׳ברענגט די ראי׳ אויף דעם״, מזה שנענשו על שלא בירכו בתורה תחילה, ועכצ״ל דהיינו מטעם שאי״ז בגדר לימוד. ובפשטות, הכוונה למש״כ בשו״ת דבר אברהם שם סקכ״ז, עיי״ש. ובמהדו״ח משיחה הנ״ל, שי״ל לאחרונה, שינו הלשון (והתוכן). ולא נסמנו שם שום מ״מ וציונים, אפי׳ לגוף הסברא, וכש״כ להוכחה הנ״ל).
וראה מש״כ בשו״ת מנחת שלמה ח״א סצ״א סק״א. תשוה״נ ח״ו סי״א. ועוד.
והדבר נוגע במיוחד להשלוחים שליט״א, שידוע ומפורסם, שע״י שיעורי תורה, ונוזלים מן לבנון (ל״ב (נתיבות חכמה) ונו״ן (שע״ב), חכמה ובינה שבנשמה - דברי חסידות הערט דער נשמה, ונוזל ונוטף בהארת הנשמה המחי׳ הגוף, ופועל חיזוק בוע״ט של רמ״ח מ״ע, ובסו״מ של שס״ה ל״ת - ראה היום יום כ״ד אדר א׳), הצליחו ועשו פרי להחזיר אלפים ורבבות מבנ״י לצור מחצבתם. והנסיון כמאה עדים.
ובכגון דא, יש להמליץ מארז״ל הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה (פי׳ פנימיות התורה - ראה פי׳ יפה ענף לפתיחתא דאיכ״ר ב. פי׳ קה״ע לירו׳ חגיגה פ״א ה״ז. המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳שכב. סה״מ תרפ״ט ע׳ 176. וש״נ. וכל הספרים - שיחות קודש - מלאים בד״ז) מחזירן למוטב.