תו״כ עה״פ בהר כה, מו (מילפותא דקרא). רמב״ם עבדים פ״א ה״ז (שאין נפשו שפלה במכירה, ושעושה מלאכה ברצונו ומד״ע. ויל״ע בהצריכותא בב׳ הטעמים. וראה במנ״ח מ׳ שמו דקאי גם אשלפני פניו, עבודת פרך, ולא רק אשלפניו, עבודת עבד). ועיי״ש בראב״ד ה״ו ובנו״כ. (וראה ערוה״ש העתיד יובל ס״מ ס״ד). חינוך מ׳ שמו (שאינו נוהג בזה״ז שאין קנין ע״ע נוהג). מג״א סקס״ט סק״א (שעבדים שלנו כב״ח דמי שיכולים לחזור בחצי היום). ועיי״ש במחה״ש ובהגהות חת״ס שעה״ג. ולהעיר מיומא כ, ב ובפירש״י ד״ה אי.
(ובעיקר קושיית החת״ס שם - ראה בחי׳ חת״ס ב״מ עג, ב. סהמ״צ למהר״ם שיק מ׳ שמה. שם שמח סק״ב. בני ציון סקס״ט סק״ב. שו״ת שבה״ל ח״ה סנ״ז).
ויל״ע בפועל שנשתעבד בקנין, שא״י לחזור לכמה דעות (ראה שו״ת הריטב״א הובא בב״י רסי׳ שלג, ובש״ך שם סקי״ד. ולדעת אדה״ז אפי׳ קבלן יכול לחזור בו, ראה אצלנו במ״מ וציונים להלכה יומית אות תפו) - ראה בשו״ת בי״צ או״ח סי״ח סקי״א. וראה הערות הגריש״א (סוטה ג, ב. בהר כה, לד).
וכבר העירו מד׳ הרר״י בשע״ת ש״ג אות ס. ויתכן שהוא רק ע״ד המוסר. וראה ג״כ ס׳ חרדים פכ״ט. ארחות צדיקים שער האכזריות. וכמ״ש עד״ז בחינוך שם שראוי להזהר גם היום. ובמנ״ח שהוא ע״ד המוסר. [וי״ל דוגמתו: מש״כ בחינוך מ׳ שפב בסופה לענין הענקה בזה״ז. ועיי״ש במנ״ח. וראה לקו״ש חי״ט ע׳ 153 ואילך].
ול״ג מעבד כנעני (ואדרבה - כש״כ הוא), שממדת חסידות אינו עובד בו בפרך, ראה ל׳ הרמב״ם סוף הל׳ עבדים (נת׳ בארוכה בלקו״ש חל״ז ע׳ 72 ואילך). וראה ס״ח סתתרע״ד.
אבל ראה מש״כ בזה בפי׳ זה השער להרר״י שם. פי׳ השם אורחותיו על ארחות חיים להרא״ש (בהע׳ שבסוה״ס). באר לחי רואי (סרנא) ע״ס נשים בהקדמה הנק׳ עלי באר ע׳ 19. וראה ג״כ שו״ת תשוה״נ ח״א סתק״מ. ח״ה סשצ״ד.
ובכל אופן, בשע״ת שם מיירי שאינו מרצונו, כ״א ״שאימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו״, שמה״ט ה״ה כעבד שמוכרח בזה, משא״כ בנדו״ד.
[ובאמת צע״ג בד׳ הרר״י שלא לצוות לקנות ככר לחם, שהרי עבודת פרך היינו שאין לו קצבה ושאין לזה תכלית, ומאי שיאטי׳ לכאן.
וכפה״נ מפרש שגם עצם הענין שמשתעבד בחזקה (שלא מרצונו) הוא בכלל האיסור. וכדמוכח גם מזה שרק באינו נוהג כשורה מותר להשתעבד בו (ראה ב״מ שם. והובא ברמב״ם ה״ח).
וכצ״ל בפי׳ רבינו הלל, הר״ש משאנץ וקר״א לתו״כ שם, דילפותא דקרא שם קאי באינו נוהג כשורה - דהיינו בנוגע להשתעבד בו בחזקה דוקא. וראה מהר״ם שיק מ׳ שמח סק״ב.
וראה עד״ז בכס״מ גזילה ואבידה פ״ה הט״ז (וכ״כ גם בב״י חו״מ סשס״ט), שבמקום שמשתעבד בו בדינא דמלכותא אסור, שה״ה כעבד (וראה סמ״ע שם סקי״ח).
[ועפ״ז א״ש נמי מש״כ הרמב״ם (מתנ״ע פ״ח ה״י) בפדיון שבויים שעובר משום לא ירדנו בפרך, אף שאינו ע״ע - לפי שמשועבד בחזקה].
ועד״ז צ״ל בפי׳ הראב״ד לתו״כ שפי׳ הא דבב״ח רודה בו, בשכירו דייקא. וכן מוכרח מפירש״י עה״ת (בהר כה, מו) - להביא נשיא ומלך. ולהעיר מפירש״י תהילים יח, מד (בדוד המלך).
ולדברי הרר״י, צ״ל שגדר האיסור גם בעבד הוא מפני שלא נמכר לענין זה (ראה עד״ז חזון נחום תמורה פ״א. וכעי״ז בחי׳ חת״ס ב״מ שם). והה״נ במצוה לחבירו שבוש הימנו].
ודעת הראב״ד משמע שהאיסור מצ״ע שייך גם בב״ח, ראה שטמ״ק ב״מ נט, ב. ועד״ז בהשגת הראב״ד הנ״ל. וראה גם יוסף אומץ ע׳ 290.
וראה שו״ת בי״צ (או״ח סל״ב סק״ד ד״ה ובאמת) דס״ל להראב״ד שפועל גופו קנוי (ועפ״ד המחנ״א שכירות פועלים פ״א).
ועפ״ז, כ״ה לכל הסוברים שפועל גופו קנוי ויוצא מדין גרעון כסף (ראה קצוה״ח סשל״ג סק״ו. שו״ת חת״ס חו״מ סקע״ב. ועוד. ועיין בשו״ת הצ״צ חו״מ סמ״ה. חי׳ עהש״ס ב״מ רפ״ט ד״ה גרסינן (בהוצ״ח - רלו, ג)).
ועצ״ע מד׳ התו״כ, ובפרט ממש״כ הראב״ד עצמו בפי׳ התו״כ, שבמי שנשכר מותר לרדותו בפרך.
וממכילתא ר״פ משפטים שבבנו ותל׳ רשאי - אין ראי׳ שי״ל דבנו ותלמידו שאני. וראה פי׳ הר אפרים למכילתא שם (ע׳ פח).
וילה״ע גם מקצוה״ח סקע״א סק״א בח״ע וחב״ח שאסור לעבוד בו עבודת פרך גם ביום רבו מצד חירות שבו. ובמנ״ח מ׳ שמז הק׳ עליו שהרי במי שלא נמכר מותר לעבוד בו עבודת פרך. והאריכו בזה בכ״מ. ולכאו׳ יש ליישב ד׳ הקצוה״ח ע״פ שי׳ הנ״ל. ואכ״מ.
וראה בארוכה בס׳ מי טל (לידידנו הגרימ״מ שליט״א קלמנסון) פרק המפקיד ח״ב, בקונטרס בגדרי עבודת פרך ועבודת עבד - בסכ״ג (וגם לרבות בשאר הסימנים שם), שהאריך בכ״ז בטוטו״ד.