מנהג בדיקת ביצים מדם, ורק בדאפשר - רמ״א יו״ד סס״ו ס״ח.
בביצים דספנא מארעא - ראה חולין סד, ב. שו״ע שם ס״ז. ועיי״ש בש״ך סקי״ד. (וראה בארוך מש״ך, בדעת כמה ראשונים שא״צ לזרוק גם הדם). ומה אי״ז גזירה לגזירה - ראה בערוה״ש שם ס״ז.
גדר ספנא דארעא - ראה ביצה ז, א. וראה בהגהות רעק״א לשו״ע שם (ע״פ תו״ח כלל סב ס״ו ומנ״י שם סקכ״ב ופר״ח על אתר סקי״ג). וראה גם שו״ע אדה״ז סתקי״ג סי״ב.
ובספק ספנא מארעא - ראה בפת״ש שם סק״ב. דרכ״ת שם סקנ״ג. וראה גם בד׳ האחרונים שנסמנו לקמן.
והנה, נתפשט המנהג להחמיר גם בזמנינו לזרוק כל הביצה, בדאפשר עכ״פ. ושקו״ט בזה בכ״מ, וחלקם נסמנו כאן: שו״ת דבר יהושע ח״ב סנ״ח. שאלי ציון יו״ד ס״א ואילך. אג״מ יו״ד ח״א סל״ו. שם או״ח ח״ג סס״א. מנח״י ח״א סק״ו. ח״ד סנ״ו סק״ג. יבי״א ח״ג יו״ד ס״ב. יחו״ד ח״ג סנ״ז. שבה״ל ח״ב סכ״ב. קנין תורה ח״ב ס״ז. בא״מ ח״ה סקכ״ט. משנ״ה ח״ד סצ״ו. ועוד.
ולהעיר, שמאז כתיבת דבריהם, נשתנה המציאות בהרבה. ובעיקר, שכמעט ול״ש בימינו שיתערבבו ביצים מופרות בין ביעי דספנא מארעא.
ובטעם המנהג נאמרו (בשעתו) כמה אופנים (אף שבכמה מהם יש להנדז): שלא תשתכח תורת דם ביצים, שלא יבואו לזלזל בדם ביצים לפי שאינם בני תורה, שאין להתיר דבר התמוה לרבים (אף שבנותן טעם לדבריו אי״ב חשש - ש״ך יו״ד סקי״ז), שנאסר מחמת מנהג העולם (אבל י״ל שהוא מחמת הרגילות בביצים מופרות, וה״ז כמנהג בטעות), שאין בזה הפסד כ״כ לזרוק כל הביצה, שיש מיעוט הנמצא בשוק שאינם ספנא מארעא (ונחתינן לשקו״ט בדיני כל דפריש וכל קבוע ואכ״מ), שמציאת הדם ה״ז ריעותא וממילא יתכן שהוא מזכר (אלא שבמציאות ידוע שמצוי דם גם בודאי דספנא מארעא. אמנם, בזמנינו לא שכיח כלל כיון שנבדקו לפנ״ז היטב ע״פ דרישת החוק), שלאו דוקא שהתקיימו כל התנאים של ששים בתים וכו׳, שבמקום דשכיחא ספנא דארעא גזרינן אטו ביצי זכר (כן אפ״ל ע״פ פמ״ג שם בשפ״ד סקי״ד. אבל ראה בשפ״ד סק״ו), שכיון שאינם נפסדים וה״ה ראויים לאכילה אי״ז בגדר ספנא דארעא ממש.
ועד״ז נתפשט המנהג לבדוק מדם גם בזמנינו, בדאפשר.
[והנה, אם לדין, הרי לא זו בלבד שיש כאן רוב, וגם חזקה כיון שנולדה ללא דם (שכ״ה גם בביצים מופרות), אלא גם זאת שבביצי זמנינו ה״ז מיעוט שאינו מצוי כלל. ועוד שהוא באיסור דרבנן. (וכבר העירו האחרונים שגם להסוברים שדם ביצים דאורייתא, במבושלת ה״ז מדרבנן משום דם שבישלו. ונמצא שבספנא דארעא ה״ז תרי דרבנן. אבל להעיר שי״מ דשדא תיכלא בכולי׳ הוא משום נבילה, ולא משום דם. ועוד להעיר מד׳ הצ״צ בפס״ד שם. ושקו״ט בזה בכ״מ. ואכ״מ בזה).
ועוד זאת, שהאיסור הוא רק משום מראית עין. ובזה גופא - לא לכל הדעות. (ועוד להעיר שבמקום דשכיחא ביעי דספנא מארעא כבימינו, י״ל שאי״ב משום מרא״ע, כיון שיש לתלות בדבר המצוי).
ויתירה מזו, שגם בהמיעוט הוא רק ריעותא ולא ודאי איסור (וראה בשו״ת הצ״צ יו״ד סמ״ז. ואכ״מ). וכמ״פ - ה״ז גם במקום טירחא (ואינו בגדר אפשר לברר בקל). ועכ״פ, ה״ז מקום הפסד.
ובכלל, לא מצינו בשום דוכתא שגם באיסור משום מרא״ע אמרינן דהיכא דאיכא לברורי מבררינן. והעיקר, שמשמעות הרמ״א שהבדיקה הוא רק ממנהגא. (וראה בחי׳ הרשב״א חולין סד, א: מה שנהגו לעיין בהם כשנותנים אותן לתוך התבשיל חומר הוא שהחמירו וקדושה היא שנהגו. ובהגמ״יי מאכ״א פ״ג: חומרא בעלמא הוא. וי״ל הטעם כנ״ל לפי שיש רוב וחזקה. (וראה שו״ע אדה״ז ס״ח סי״ג. סתל״ז ס״ה. יו״ד ס״א קו״א סק״ה ובהנסמן בביאורי הלכות לשם. ובנוגע לדרבנן - שו״ע אדה״ז סנ״ג ס״ו)). וי״ל בפשי׳, שהמנהג הוא רק במקום חשש דאורייתא.
ועוד איכא בגווה, שכתב בש״ך יו״ד סט״ז סק״ז דבאיכא ספיקי טובא א״צ לשאול. ובשפ״ד שם שבג׳ ספיקות א״צ לשאול ולברר. ובביצה בת יומא - שכ״ה במציאות ימינו - כתב הפמ״ג בשפ״ד סק״ו להתיר במקום ספק (ושם מיירי שנפל ללח וא״י אם י״ב ס׳). וראה שו״ת פרדס רמונים יו״ד ס״ט שכ׳ להקל אפי׳ שלא במקום ספק (מחמת מחלוקת הרא״ה והגאונים. אבל עיי״ש שלמעשה יש להתיישב בזה). והרי לענין הבדיקה, כמה ספיקות: ספק אם י״ב דם, וגם את״ל שי״ב דם ה״ז ספק אם הדם במקום שנאסר מחמת זה. ואת״ל שנמצא במקום כזה. ספק שמא לא התחיל להתרקם.
ונוסף גם הוא טעם לשבח, שהרי כבר נבדקו בימינו ע״פ חוק הממשלה, וה״ז בגדר אומן לא מרעא אומנתו.
אלא שאין אחר המנהג כלום. וי״ל בטעם המנהג ככל הנת״ל במה שנהגו לזרוק כל הדם. ומשו״ה לא פלוג גם בהמנהג לבדוק הביצים, דאי לא הא לא קיימא הא].
ועכ״פ, בקטן שי״ב דעת לבדוק, ודאי נאמן לכו״ע, בדרבנן ובידו ובחזקת היתר. ומסתבר לומר שכ״ה אפי׳ בידוע שהביצים מופרות, כיון שחיוב הבדיקה אינו מה״ת, ועוד שהוא רק ממנהגא, כנ״ל. ואכ״מ.