סנהדרין מב, א. מג״א רסי׳ תכו, ועיי״ש במחה״ש ובמחב״ר סק״ד. ערוה״ש שם בסוף הסימן.
ובמש״כ המג״א בפי׳ ״הני נשי דידן״ - העירו ממאירי שם: ״נשים וע״ה שא״י לברך״. ועייג״כ בחדא״ג מהרש״א שם. וראה בשו״ת כת״ס או״ח סל״ד ובשו״ת אג״מ חו״מ ח״ב סמ״ז שד׳ המג״א דחוקים. וראה במו״ק להיעב״ץ שפי׳ ד׳ הגמ׳ באו״א ומחודש. וראה גם בתורת חיים פעסט על אתר מש״כ ליישב.
ושקו״ט בכ״מ בגדר מ״ע שהזמ״ג בקידוש לבנה - ראה חכמת שלמה על אתר. ועוד.
ואיך שיהי׳, כ״ה המנהג בפועל שאין הנשים מקדשות הלבנה, וכמ״ש במג״א הנ״ל, ובפמ״ג בא״א שם שאף בלא ברכה בשו״מ אין להם לקדש הלבנה. וכל׳ השל״ה (שעה״א אות ק) שהובא במג״א: מתרחקים הנשים ממצוה זו וכו׳ ולא ראינו מעולם נשים מקיימות קידוש הלבנה.
ונוסף לטעם השל״ה שבפנים - הובאו כו״כ טעמים נוספים בספרים. ולא עת האסף פה.
וראה בזה, וגם בכללות הענין, בהנסמן בס׳ קידוש לבנה (טננבוים) פ״א ס״ב ובהערות לשם. ברכת איתן דיני ברכת הלבנה (שושן) ס״ה בארוכה.
וכאן המקום להעיר, שבפי׳ והבנת ד׳ השל״ה נתקשו כו״כ, מהי השייכות בין חטא עה״ד למיעוט הלבנה, והיכן מצינו שנשים גרמו פגם הלבנה (ראה שו״ת רב פעלים ח״ד או״ח סל״ד שאלה ו׳. ואין בתשובתו ישוב להקושיא). ובכלל - מיעוט הלבנה הי׳ על שקיטרגה, וביום רביעי למע״ב, ואיך אפ״ל שנגרם ע״י חטא עה״ד שלאחמ״כ ביום ו׳ למע״ב. וראה מש״כ בזה בשו״ת מנח״י ח״ח סט״ו. ואין משיבין על הדרוש. ועייג״כ בשו״ת שרגא המאיר ח״ד סי״ב. ועוד. ועד כדי כך שבשו״ת דברי יציב ח״א סצ״ז (בנוגע לברכת החמה) כ׳ ״שאין לזה מובן ע״פ פשטות״ (ועיי״ש שהדברים עמוקים ואין לנו עסק בנסתרות).
ובאמת, הדבר יוצא מפורש בכתהאריז״ל - ראה בע״ח שער מיעוט הירח (של״ו) פ״ב, שקטרוג הלבנה גרם למיעוט שנסתלקו ט״ס שלה העליונים ונשאר רק בחי׳ המלכות, וביום ו׳ חזרה להתגדל, ושוב גרם החטא וחזרה לפגמה. ואילו לא חטא אדה״ר הי׳ מעורר מ״ן באותו שבת הא׳, ועי״ז היו מזדווגים זו״ן פב״פ בבחי׳ יותר עליונה שבמל׳, שישתמשו שניהם בכתר א׳ ופב״פ אשר אין לך הגדלה גדולה מזו, עיי״ש בארוכה. (וכפשוט שאי״ז סותר להמבואר בכ״מ ע״פ דא״ח שחטא עה״ד נשתלשל ממיעוט הירח - ראה סה״מ קונטרסים ח״א ע׳ קצב. הובא ונת׳ בד״ה באתי לגני תשל״א ס״ו (סה״מ מלוקט ח״ה ע׳ קנו)).
אלא שתורה אחת היא, אורייתא סתים וגליא, ו״הגליא הוא כפי הסתים כגוף לנפש״ (ל׳ אדמו״ר הצ״צ בסהמ״צ שלו (הנק׳ דרך מצותיך) מצות מילה בתחילתו). וגם בעניננו הדברים כמעט מפורשים ע״ד הנגלה, כדלקמן. [ולהעיר שד׳ האריז״ל הנ״ל הובאו באג״ק כ״ק אד״ש (ח״א ע׳ רה) לענין אחר כיו״ב. ומסיים עלה: ומן הסוד נדע ע״ד הפשט כי מתאימות המה].
והיינו מש״כ בלבוש בהל׳ ר״ח (סתכ״ח - בחשבון התקופות) שלאחרי מיעוט הלבנה לא שימשה ולא נראה אורה עד שבא אדה״ר וקידשה וחזרה. ועפ״ז מקום לומר - אף שלא נתפרש שם להדיא - שאחרי חטא עה״ד נתמעטה אורה שוב. (אלא שבלבוש שם כפה״נ ר״ל שלא נראה אורה כלל עד שקידשה אדה״ר (ולא שנתמעטה), ואז חזרה להיראות בכלל (ולא שחזרה לגדולתה)).
[וצע״ק, שעיקר דבריו שם לומר שזמן המולד ביום ברוא אדה״ר, מולד וי״ד. אלא שלפי החשבון ה״ז לפני זמן קידוש הלבנה ע״י אדה״ר, עיי״ש בדבריו. ולאידך כאן משמע קצת שחזרה ע״י הקידוש גופא. ואולי ר״ל שלאחרי הנזיפה לא שימשה כלל. אבל בתחילת שעה שלישית נולדה, ובשעה תשיעית נראתה לאדה״ר וקידשה, ואז חזרה לקדמותה. וצ״ע בכ״ז].
וגוף הענין שליקוי המאורות ומיעוט הלבנה נגרם כתוצאה מחטא עה״ד - נמצא גם בעש״מ להרמ״ע מפאנו (מאכ״ח ח״א סכ״ד וסכ״ה), עיי״ש.
ועוד מצינו בכמה מדחז״ל (ירו׳ ברכות פ״ח ה״ה. ב״ר יא, ב. ועוד) שנתקללו המאורות מע״ש - היינו בזמן החטא - ולא לקו המאורות עד מוצ״ש. והובא גם בנפש חי׳ מרגליות כאן. וראה גם עין אליהו ר״ה ח, ב. שבועות ט, א. אלא שבפי׳ המובא במדרשים הנ״ל יל״פ בכמה אנפי. ואכ״מ.
[ולהעיר ממש״כ בשו״ת שבות יעקב ח״ב סי״א באו״א לקשר חטא עה״ד לנדו״ד: ״דלכאורה נראה שאין מקדשין הלבנה אלא כשהוא בשמחה כמבואר בא״ח סימן תכ״ו ומהאי טעמא היה נ״ל לומר הטעם דנשים פטורות ממצוה זו ואין מקיימין אותה כלל אע״ג דהן מקיימין כל מצות עשה שזמ״ג ועיין בשל״ה שכתב הטעם לפי שהן היו הגרם פגם לבנה ולפי זה י״ל הטעם כפשוטה כדאיתא בעירובין דף ק׳ עשרה קללות נתקללה חוה עטופה כאבל לכך אין מקדשין הלבנה״.
אבל ראה מש״כ על דבריו בברכ״י יו״ד סשצ״ג סק״א].
ועוד הקשו בד׳ השל״ה, דכלפי לייא, שמכיון שקלקלו אדרבה עליהן לתקן ע״י קידוש לבנה. ובפשטות, הפי׳ הוא לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. (אבל ל׳ השל״ה הוא: מפני הבושה). ואף שילה״ק ע״ז, שהרי מצינו שנר שבת בא לתקן מה שכבתה נרו של עולם, והה״נ נימא הכי בעניננו. וי״ל, דשאני קידוש לבנה שהוא להקביל פני אביהם שבשמים, וגם לזכרון אתא, וכלפנים דמי (ראה ר״ה כו, ב). ועוי״ל דשאני קידוש לבנה שהקטיגור הוא בהחפצא של מצוה, וע״ד מש״כ בירו׳ (סוכה פ״ג ה״א) החילוק בין לולב של ע״ז ועיה״נ ש״בגופו הוא יוצא״, משא״כ בשופר ש״בקולו הוא יוצא״. וראה מש״כ מסברא כעי״ז בשו״ת בא״מ ח״ו סק״ה.
ולפמש״כ בשו״ת הרב יהודא מילר הנדמ״ח (סי׳ קיא) שעיקר הענין שלא יזכירו פגם הלבנה בברכה, עיי״ש - א״ש טפי. ואולי זהו תורף ד׳ השל״ה שם - מפני הבושה.
[וילה״ע בכעי״ז, ממש״כ בדבש לפי להחיד״א (מערכת ז אות כ) בטעם שנשים פטורות מסוכה ולולב (ע״ד הסוד), אף שענין הסוכה ולולב להמשיך חסדים ומקיפים אל המל׳, והרי הנשים שייכי גבה - לפי שאין חבוש מתיר א״ע, וע״ד שלא יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש. אלא שמ״מ אין הדברים דומים, לפי שבמצוות הנ״ל יכולות לקיימן, ולדעת ר״ת - גם לברך, עיי״ש בדבש לפי בהמשך דבריו. וי״ל].