השאלה שבפנים לא מצאנו בפוסקים שידברו מזה בפי׳. והנה הסברא להיתר הוא ע״פ דין יין שי״ב קיסמין כיון דמישתתי הכי כדאי׳ בשבת קלט, ב. ונפסק להלכה בשו״ע או״ח סשי״ט ס״י [משא״כ באיסטניס - פמ״ג במ״ז סק״ו (עייש שכ״כ בדא״פ ומסיים וצ״ע) - והו״ד במשנ״ב בבה״ל ד״ה הואיל. ואכ״מ].
ובשבה״ל (ענין שבת אות צא) הוסיף גם קש. וכ״ה גם בפסקי הרי״ד שבת שם.
ומזה מובן שכ״ה גם בדבר שאין דרך ברייתו בכך. ומ״מ עדיין יש מקום לחלק, שכ״ז בפסולת וכו׳ שבטל לגבי האוכל (וכגוף אחד הוא - ראה בחמ״מ סשי״ט סק״ד), משא״כ בב׳ מיני אוכלים כבנדו״ד, בחסה ומים, מנ״ל להתיר.
אמנם, ממש״כ המג״א בכאן סקי״ב, וכ״פ אדה״ז סי״ד, שגם במשקה שקדים כתושים מותר לסנן, מוכרח שגם בדבר שחשוב לעצמו (חתיכות שקדים) אי״ב דין ברירה, כשראוי לשתות בלא״ה. (ועד״ז הוא בשריקא טויא - שבת קט, א לפיר״ח ועוד שם). [ואכן ראה בפסקים לחכמי אשכנז וצרפת אות ו - נדפס מכת״י בקובץ אבן ציון ספר זכרון ע׳ ל - שמפקפק בזה שיש לחלק בעניני סינון. ועיי״ש שמדמה לסינון חרדל. וצ״ע].
ואף שי״ל דנדו״ד שאני, שבשקדים כתושים ה״ה מתחילתם מגוף האוכל, משא״כ בנדו״ז - ע״כ אאפ״ל כן מדין קיסמין, דמוכח שגם בדבר חיצוני ה״ה בטל. ואא״פ לנקוט החבל בב׳ ראשים.
ומ״מ עכצ״ל שאאפ״ל כן בכל ב׳ מיני אוכלים, וכקושיית התהל״ד סקט״ו, שכמעט ואא״פ לצייר ב׳ מיני אוכלים דלא מיתאכלי הכי. וכמ״ש בשביה״ש מרקד באר רחובות סקי״א להוכיח גם מדין מחבץ. (אלא שיל״ד דמחבץ שאני שנעשה תיקון גמור ונהפך למין אחר - ראה עד״ז בשש״כ פ״ג הע׳ מו - במהדו״ח).
אלא שבשבה״ש כתב להתיר ברוטב מירקות מבושלים (עיי״ש בבאר רחובות סקכ״ו). ועד״ז כתב לגבי עלים מהתה, בבאר רחובות מלאכת בורר סקכ״ט וסקמ״ט. וכ״כ בקצוה״ש סקכ״ה בבדה״ש סקכ״א. (אבל ראה בשש״כ שם הע׳ קעג. וראה שו״ת אג״מ ח״ד סע״ד סק״ג).
ועל כרחנו לומר שיסוד הענין הוא שבכל דבר שאין כאן תיקון בהאוכל אין כאן משום בורר. (וכל׳ פירש״י שבת קלט, ב: ״אין כאן תיקון דבלא״ה מישתתי״. ובלבוש ס״ט: שאין בבורר משום מלאכה אלא בדבר שרוצה לתקן אותו לאכילה או לשתי׳ וכאן אין תיקון לשתי׳). ועפ״ז י״ל שבב׳ מיני אוכלים אף שראויים לאכילה, הרי כיון שהדרך להפרידם ה״ז תיקון בהאוכל. (ולהעיר ממשנ״ב סשי״ט בבה״ל ס״ג בגדר ברירה בב׳ מיני אוכלים ואכ״מ). אבל ברוטב וירקות כיון שדרכם לאוכלם ביחד ה״ז כגוף אחד ממש, ואי״ז בגדר תיקון. וכש״כ בנדו״ד בייבוש החסה. (ועיי״ש בשביה״ש מש״כ מסברא כיון שלענין ברכה ה״ה כמין א׳).
ויתכן לומר באו״א שכל ההיתר הוא רק בדבר שמתערב יפה עד שה״ה כאילו הם גוף א׳ (כקימחין וקיסמין וקש, ועד״ז בחתיכות פרי שבמיץ) - ראה עד״ז באג״ט מלאכת מרקד (ס״ד סק״ה ושם סק״ו בהגה ז׳), שביאר מה דל״ש למימר הכי בריקוד קמח מסובין. ועפ״ז י״ל ג״כ, שבמים שבחסה שמתערב עם החסה ממש ה״ז כגוף א׳ ול״ש ברירה. (ולהעיר מסברת האחרונים (שש״כ פ״ג הע׳ נו) להתיר להסיר אבק מפרי שאינו בגדר בעין. ויש לחלק).
והנה עוד סברא להיתר ע״פ דעת האחרונים להתיר הדחת ושטיפת פירות, שיש שכתבו מדין הואיל דמישתתי וכנ״ל. אבל בשש״כ (פ״ג הע׳ ז) קאתי עלה מטעם אחר, שאי״ז בגדר בורר כ״א בגדר ניקוי לחוד (עיי״ש שבנה יסודו בדין הדחת מליח ודין להפלות בגדיו. וראה עד״ז בקובץ תשובות ח״א סכ״ז. ושקו״ט בכ״מ בניעור בגד מטל וסחיטת בגד שאינו בגדר בורר כ״א מלבן. אבל ראה תהל״ד סש״כ סקי״ז מה שהביא מד׳ הפמ״ג).
ופשוט שאין מקום לחשוש בכ״ז משום מכב״פ, בונה וסותר בכלים, או סחיטת פירות. וק״ל.
וראיתי למי שדנו משום עובדין דחול או משום זילותא דשבתא. וכבר האריכו בכ״מ שכל שאינו בדרך מלאכה ואינו דומה למלאכה וגם אינו דרך חול במהותו, ובד״כ נעשה רק ליומו ולשעתו אי״ב משום עובדין דחול. וראה מש״כ במ״מ וציונים להלכה יומית אות רפח. וגם אא״פ לגזור מדעתנו. וא״צ להאריך בזה.
ערב שבת קודש