ברכת גרנולה: הנה ד״ז נפתח בד׳ הראשונים כמלאכים, במש״כ התוס׳ ברכות לז, א ד״ה הכוסס שיש להסתפק בכוסס את החטה אם לברך אחריו על האדמה או בנ״ר. ועיי״ש שר״ת הגי׳ במחזור שלו [שכך הי׳ דרכם לכתוב דינים הנהוגים במחזור – מעיו״ט עהרא״ש] לברך על האדמה. ושוב חזר בו דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה. וסיימו בתוס׳ שנכון להחמיר שלא לאכול כ״א בתוך הסעודה.
וכן נפסק להלכה בשו״ע או״ח סר״ח ס״ד. ועיי״ש בנו״כ.
[ותחילה וראש, ילה״ע כאן בכמה פרטים בכללות הענין, כיון שד״ז לא נתברר כל צרכו בד׳ הפוסקים, ובמענה לכו״כ מכתבים שהגיעני בד״ז, ורבים אומרים מי יראני:
א. באיזה מין הספק – הנה, בראש יוסף על אתר מפרש למסקנא כמשמעות ל׳ התוס׳ בסו״ד, דמספק״ל רק בקליות או חטים שלוקות ולא בכוסס את החטה. אבל ראה בקושיית הפנ״י שם (ועד״ז בגהש״ס שם. ובאמת כה״ק כבר בחי׳ הרשב״א. ומינה הוכיח לברך בנ״ר). אבל בחי׳ הרשב״א המחמיר שלא לכוס כלל [היינו באוכל חי] לאפוקי נפשי׳ מפלוגתא תע״ב. וכ״ה ברא״ש: נכון להחמיר שלא לאכול חטין או שלקות בעינייהו. ועד״ז בטור: חטין חיין וכו׳. וכ״ה פשטות משמעות השו״ע שם. ועייג״כ במג״א סק״ו (לענין שעורים חיים).
כן שקו״ט אם יש להסתפק גם בקמחא דחיטי, ראה מג״א סק״ו ובפמ״ג בא״א שם והגהות רעק״א בשו״ע שם. מאמ״ר שם. [וראה תר״י, רשב״א ורא״ה על אתר. אלא דלדידהו מברך בנ״ר בכל גווני]. אבל בל׳ הירו׳ (ברכות פ״ו ה״א) דר״י לא אכיל ״סולת״ - פי׳ התוס׳ שהכוונה לקליות.
והנה בסבה״נ לאדה״ז פ״א ה״ח הביא ד״ז רק באוכל דגן שלם מבושל (שלא הוסר קליפתו ולא נתמעך). אבל פשוט לכל בר בי רב דחד יומא שאין לה״ר מכאן, שהרי לא נחית כלל לד״ז שם, וכמו שלא הביא כלל ע״ד ברכת הכוסס החטה, קליות וקמח, גם בנוגע לברכה ראשונה. וז״פ.
ב. בנוסח ברכת מעין ג׳ לסברא זו – הנה בתוס׳ שם: לברך על המחי׳ ולסיים על האדמה. וכ״כ בט״ז סר״ח סק״ז. [ובאר״ח הל׳ ברכות ס״ד בדעת ר״ת, שפותח על המחי׳ וחותם על הפירות]. אבל ברא״ש מ׳ שגם בפתיחתו מברך על האדמה לסברא זו. [וראה בפמ״ג במ״ז שם]. וכ״ה בעץ חיים (חזן) מלונדון (ברכות פ״ב). וכ״ה בס׳ הפרדס לרבינו אשר בן חיים ש״א בתחילתו. וראה בתור״פ ברכות שם [והלשון צ׳ תיקון]. ולהעיר שבס׳ מאורי אור (ווירמש) הגי׳ בל׳ התוס׳. וראה גם מה שהגיהו בברכת ראש, ברכת אברהם ובאר רואי. ועוד.
ויתכן לפרש בד׳ התוס׳, דלאו רישא סיפא, שמש״כ התוס׳ מתחילה דלא אשכחן ברכת על המחי׳ אלא היכא דבריך ברישא במ״מ – היינו בשלילת הסברא לפתוח בעל המחי׳. ועז״כ לאחמ״כ שר״ת הגי׳ לומר על האדמה, וכוונתם גם על הפתיחה. וכ״מ בתוס׳ הרא"ש ור״פ. אלא ששוב חזר בו (מטעם אחר – דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה. ובתוס׳ הרא״ש מ׳ שטעם זה אינו מד׳ ר״ת). וראה במאמ״ר סר״ח סקט״ז עד״ז. וכבר העירו שגם ברכת על הגפן לא אשכחן בשום מקום. וראה גם בתוד״ה על העץ - ברכות מד, א. אבל בקל יש לחלק.
ג. עוד אופנים בנוסח הברכה – להעיר שבס׳ הפרדס לרש״י סע״ט ומחז״ו: פתח בהו על השדה ועל תנובת השדה וכו׳ וחותם על הארץ ועל הפירות. [והוא לשי׳ שם שעל תנובת השדה שייך רק בחי ולא במבושל ואפוי ולא בפירות אילן. וראה בב״י סר״ח. וראה שו״ת יוסף אומץ סע״ג. ואכ״מ]. וכ״ה באוצר הגאונים בשם רע״ג חלק הפי׳ סר״ב. ועוד מצינו בראשונים לברך רק על המחי׳ (ראב״ן ברכות סק״צ. ועיי״ש בהגהות אבן שלמה). וראה בארוכה בקונ׳ מעין שלש שבס׳ זכרון יד משה צבי הלוי. וש״נ.
ד. בשי׳ ר״ת עצמו – הנה, בתוס׳ שחזר בו. וכ״ה בס׳ הנייר ע׳ קלז שמתחילה רצה ר״ת לומר וכו׳ ולבסוף חזר בו. ועד״ז בעץ חיים שם. אבל, להעיר שברא״ש כ׳ שהוגה במחזור מבחוץ. ומ׳ קצת – שהוגה ע״י אחר. וראה גם תוס׳ ר״י שירליאון ברכות לו, א ד״ה קימחא. ול׳ ברכות מהר״ם ס״ו: מבחוץ הגיהו בכתיבה אחרת. אבל יל״פ שהגיהו בחוץ שבכתיבה [מהדורא] אחרת חזר בו ר״ת.
לאידך, בהגהות סמ״ק סקנ״א וברשב״ץ כאן שר״ת נסתפק בדבר. ובחי׳ הרשב״א בשמו – רק מעי״ג].
והנה, אחרי הדברים והאמת האלה, לפלא מש״כ בעו״ת סק״ד שבאוכל דבר שברכתו במ״מ ובנ״ר ליכא לספוקי, ועד״ז הוא בערוה״ש ס״ט ובכה״ח סק״ל - שהרי עיקר הספק (ברוב הראשונים) הוא אם לברך על האדמה. וכ״כ להדיא בקצוה״ש סמ״ח סק״ל״ג.
ויתכן לומר ולפרש דבריהם דעד כאן ל״כ בתוס׳ לאכול בתוך הסעודה אלא בדלא בריך במ״מ ברישא, אבל בכה״ג שבלא״ה מברך על המחי׳ על מיני מזונות שאכל, פותח בעל המחי׳ ומוסיף בחתימה גם על האדמה. אבל אי״ז עולה יפה בפשטות דברי התוס׳. ולא עוד אלא שממה שהביאו התוס׳ מירו׳ במה שר״י לא אכל סולת מימיו - מוכרח שאאפ״ל כן. וכן מוכרח להמעיין בשו״ת תרוה״ד ס״ל. [אבל ממש״כ הראשונים לאכול רק בתוך הסעודה דייקא – אי״ב כדי הוכחה, די״ל דשיגרא דלישנא הוא. והכוונה באופן שאי״ב ספק ברכה. וכה״ג הוא בכ״מ]. וגם בד׳ האחרונים הנ״ל לא נז׳ להדיא בדבריהם לעשות כן, ודוחק גדול לפרש בדבריהם כנ"ל. ועיקר, דעדיין תיקשי לן דלא אשכחן ברכה זו.
אבל לאחרי העיון הראוי בד׳ העו״ת (ובכה״ח הנ״ל - כפה״נ העתיק דבריו בלי משים), נ׳ פשוט מסגנון דבריו שאין הדברים מוסבים לעניננו כלל, וכללא קאמר, בהמשך לד״ז, שמש״כ התוס׳ שאין לאכול אלא בתוך הסעודה - היינו משום דס״ל בכלל שאין בנ״ר ברכה כוללת לפטור מעי״ג (כברכת שהכל). [ועד״ז הוא ברא״ש בטור ועוד כמה ראשונים על אתר. וראה גם בברכות מהר״ם. וראה שו״ת גוו״ר או״ח כלל א סט״ו]. ומשו״ה קושטא קאמר, שבספק בר״א בכלל, אין עצה כ״א לאכול תוך הסעודה (ואין בנ״ר פוטרתו) או לאכול עמו דברים אחרים המוציאים מידי ספק, משא״כ בעניננו שפשוט שאין עצה זו מועילה.
ולחומר הנושא בפי׳ ד׳ שאר האחרונים שכתבו כן, אוי״ל באופן מחודש, ובהקדים במש״כ בתוס׳ בסו״ד "ומיהו אומר הר״י שיש לספק", דלכאו׳ יל״ע שהרי כבר כתבו לעיל מינה טעם אחר לשלול סברא זו - "דלא אשכחן ברכה בשום מקום הך ברכה". ומשו״ה נ״ל דאה״נ שבספיקו של ר״י בתוס׳ לא נז׳ לברך על האדמה, שעז״כ כבר לעיל בתחילת דבריהם שר״ת חזר בו משום דלא אשכחן הך ברכה בשום מקום. אלא שבטעם הב׳ שכ׳ ר״ת להוכיח שבכלל א״צ לברך מעי״ג, בהא מספקא לי׳ לר״י. (וע״ד שי׳ הראב״ן לברך על המחי׳). והנה בשו״ע הובא רק שהתוס׳ - וסתם תוס׳ הוא הר״י - מסתפקים אם לברך מעי״ג, ולא נז׳ נוסח ברכת על האדמה. וא״כ יל״פ כנ״ל, שלהלכה חשו רק לסברא לברך על המחי׳.
אלא שכ״ז איננו שווה לי, שאת״ל כן הול״ל לפרושי בהדיא. זאת ועוד שבב״י מפרש להדיא בד׳ הטור שהכוונה לברכת על האדמה. וכ״ה בט״ז. ובשום פוסק לא נז׳ כן. וכן בטור נ׳ שאי״ז כוונתו בשי׳ התוס׳, שהרי נגרר בד״כ אחרי אביו הרא״ש, וברא״ש מובא רק הספק לברך על האדמה.
ושו״מ מש״כ בס׳ וזאת הברכה ע׳ 379, בשם הגריש״א, ליישב הוראה זו שכיון שמעיקר הדין ברכתו בנ״ר, ולכמה דעות בנ״ר פוטר מעין ג׳, ועוד שגם לר״ת פותח בעל המחי׳ (אבל ראה לעיל מש״כ בזה) - יוצא יד״ח בדיעבד בעל המחי׳, וא״צ להחמיר יותר.
והנה, אף שלכאו׳ דברי טעם הם, מ״מ העיקר חסר שהרי לא בירך ברכת על האדמה. ואי׳ איפוא מצינו שעל המחי׳ פוטר על האדמה, וכמו שבברכה ראשונה אין מזונות פוטר האדמה. ועוד צ״ב בכוונתו, דממנ״פ, אם לכתחילה מיירי, בודאי שאין עצה זו מוציאתו מידי ספק. ואילו בדיעבד כשכבר אכל, הרי קייל״ן שמברך בנ״ר, כפי שנקטו הפוסקים (וכ״כ אדה״ז בסברה״נ שם), ותו לא מידי.
[ולהעיר שלכאו׳ ממש״כ בכנה״ג על אתר לברך בנ״ר - אין ראי׳ להלכה, דאיהו לשי׳ קאזיל שבנ״ר פוטר מעי״ג. וכפי שציין כאן לדבריו בסר״י בהגה״ט. וכדלקמן. ועכצ״ל שהמג״א סק״ז הכריע כן מד״ע, ואכן לא הב״ד כנה״ג על אתר כדרכו. ודוק בלשונו היטב].
וה״ט לפי שזהו עיקר הדין (ראה מחה״ש שם בפי׳ המג״א ובדיוק ל׳ המחבר. וגם בדעת התוס׳ - להעיר שכתבו ״ונכון להחמיר״, ומשמע שאינו מדינא). וא״כ מה הועיל לו במה שהוסיף לאכול מיני מזונות.
ועוד צל״ע בדבריו, דהא אנן קייל״ן להלכה שאין בנ״ר פוטר על המחי׳. וגם לדעת הכנה״ג (עהשו״ע סר״ב סי״א) שבנ״ר פוטר - אי״ז כברכת שהכל, דהיינו רק בדאא״פ באו״א, אבל עדיין צ׳ ליזהר ולאכול רק בתוך הסעודה, כדמוכח בדין השו״ע שם גופא, דעלה קאי בכנה״ג שם. ובסגנון אחר, שגם אחרי שמברך בנ״ר כיון שאין לו תקנה באו״א, עדיין בספק עומד ולא יצא מידי גוף הספק לברך מעי״ג. [וכדברים האלה אכן כ׳ בשו״ת אג״מ ח״א סע״ד לפי דעתו, שבדלית ברירה כשאא״פ לברך מעי״ג מאיזה סיבה (שא״י הנוסח) מברך בנ״ר, ומ״מ עדיין מוטל עליו חיוב מעי״ג, גם לאחמ״כ. וכן מוכרח בשי׳ הלבוש, שמחד גיסא נקט (בסר״ח ס״ד וסי״ז) שאין בנ״ר פוטר, ולאידך כ׳ בסוסי׳ רח לעשות כן במקום ספק. ובהכי יש ליישב במה שהקשו המג״א והט״ז בגוף דבריו, ולא הקשו מזה שסותר ד״ע. אבל בדעת המג״א (שם סקכ״ו) עצמו אאפ״ל כן, שהרי כת״ש להדיא שהוא ברכה לבטלה. ועיי״ש במחה״ש].
והעיקר לעניננו, שבראשונים בנדו״ד לא הזכירו כלל עצה זו, עכ״פ בדיעבד.
ובכלל, תמוה מש״כ שם שא״צ להחמיר יותר, שהרי במקום שכבר אכל אא״פ להחמיר יותר, ואין שום תקנה מוציאתו מידי ספק (אא״כ נאמר שיאכל לחם ויברך ברהמ״ז, שבדיעבד פוטר מיני דגן. ולכאו׳ ל״ש לומר כן בכה״ג שברכתם בפה״א, שהרי עיקר הטעם משום מידי דזייני, משא״כ כשהגרעינים שלמים. וראה גם לקמן. אלא שיתכן שלפום סברא זו שגם על גרעינים שלמים מברך מעי״ג, יכול לצאת יד״ח בדיעבד בברכת הזן. ויש לחלק).
ועוי״ל בכוונת ד׳ האחרונים הנ״ל, שבמקום שכבר אכל יכול לכוללם על הספק בברכת מעי״ג על ד״א, שהרי בדיעבד כ׳ הט״ז סוסי׳ רח (וכ״פ אדה״ז בסברה״נ פ״א ה״כ) שיכול לכלול בברכתו ד״א. אלא שאי״ז במשמעות דבריהם כלל. וכנ״ל - אנן קייל״ן לדינא שמברך בנ״ר.
ועוד להעיר, שאי״ז דומה למש״כ הט״ז הנ״ל, כיון שמוסיף מטבע חדש בברכתו.
[ואף שבשו״ת תרוה״ד הנ״ל כ׳ שאין מקום לחלק בין מטבע חדש למטבע דאשכחן בעלמא - הנה בחי׳ רעק״א (ברכות לז, א) כ׳ להעיר ע״ד התרוה״ד בסברא הנזכרת. וראה במשנ״ב בשעה״צ סקס״ח שמה שכ׳ לסמוך עהט״ז בדיעבד - הוא ע״פ סברת רעק״א הנ״ל. גם מקום לומר, דמש״כ בתרוה״ד היינו להקס״ד שאין הפסד בהוספת דברים אחרים, וא״כ לא איכפת לן אם הוא מטבע חדש. אבל לדידן שלכתחילה אין להוסיף, והיינו דס״ל שהוא קלקול בברכתו (מאיזה טעם שיהי׳ - מעין הפסק או מעין הוצאת ש״ש לבטלה וכו׳), ורק בדיעבד כשאכל פרי המסופק ואין לו תקנה מורינן לי׳ לכלול - א״כ בנדו״ד שיש לו תקנה מדינא, שהרי להלכה קייל״ן שמברך בנ״ר, אין מקום להוסיף כנ״ל. ושרש הענין שכל שאין הכרח גמור אין להוסיף בברכתו. ויל״ד. ואכן ראיתי בשם הגרשז״א בכת״י לפ׳ כיצד מברכים שעלה ונסתפק בד״ז אם יכול לכלול בדיעבד בברכת מעי״ג. ולא נת׳ טעם הספק. ואולי כנ״ל.
[וילה״ע מהשקו״ט (שו״ת אג״מ או״ח ח״ב סק״ט. שש״כ פנ"ד הע״א) באם לכלול בברכתו אוכל אחר פחות מכזית. (ולפענ״ד לא כן עמדי, ומטעם אחר, שהרי כשאוכל פחות מכזית אי״ז בגדר אכילה חשובה, ול״ש כלל לברכת מעי״ג, שתיקנו על ז׳ מינים מפני חשיבותם, ראה עד״ז ממש במחה״ש סר״י סק״א. ועפ״ז א״ש שבאוכל חצי זית מז׳ מינים ומדבר שברכתו בנ״ר מברך על הקל שביניהם, אף שבנ״ר אינו פוטר מעי״ג. ודוק. אבל להעיר מד׳ הרא״ש ברכות פ״ו סט״ז. ועיי״ש במעיו״ט. ואכ״מ). וכדוגמתו בהשקו״ט באכל חצי זית על המחי׳ וחצי זית על העץ (ראה קצוה״ש סנ״ט בבדה״ש סקי״א). ועד״ז שקו״ט בכ״מ באכל שיעור מסופק (כגון כזית של שליש ביצה, או מכזית עד רביעית ביין) - שאינו דומה לפרי מסופק שאין לו תקנה כלל, משא״כ כאן שבפועל פטור מבר״א מחמת הספק. ויל״ד בקל]].
והנה, לכאו׳ י״ל בנוגע לנדו״ד, בברכת גרנולה, שע״כ לא נסתפקו התוס׳ אלא בחטה ושעורה שהם מז׳ מינין, משא״כ בגרנולה שהוא משבולת שועל, שאינו בכלל ז׳ מינים המפורשים בקרא. וכ״כ בשו״ת עמק התשו׳ ח״א ס״י. ונפק״מ גם בנוגע לפריכיות כוסמין (ספעל״ט).
אלא, שסברא זו יש להנדז בה טובא, חדא, שאפי׳ בחטה ושעורה המפורשים בקרא קייל״ן (בשו״ע סרי״א ס״ה. סברה״נ פ״י הי״א) שכשאינו אוכלו בדרך אכילתו, ובאופן שמברכים עליו בפה״א, אינו קודם למין ז׳. ומינה, שגם אם נפרש שאינו בגדר מין ז׳, עדיין יציב ונכון וקיים האסתפקתא שבתוס׳ אם לברך מעי״ג.
ושניות מד״ס, שאף של׳ רבינו יונה מורה קצת שזהו שרש הספק לברך ברכת מעי״ג, לפי שהוא מז׳ מינין. ועד״ז הוא בכמה ראשונים. אבל בתוס׳ כ׳ בזה״ל: אע״ג דהוא מן חמשת המינים אינו מברך לאחריו מעי״ג. וכן בל׳ אדה״ז בסברה״נ משמע דקאי עלה מדין ה׳ מיני דגן, ראה בהמשך דבריו (פ״א ס״ז וס״ח). וראה עוד לקמן בדברינו.
ועוד בה שלישי׳, שיל״ע אעיקרא דמילתא בנוגע לשאר מינים שאינם מפורשים בקרא, שי״ל שגם הם בכלל ז׳ מינים. וראה בטור רסי׳ ר״ח שהם ג״כ חשובים שנשתבחה בהם א״י. והנה אף של׳ התוספתא ברכות פ״ד הט״ו שכוסמין אינן ממין שבעה. וכ״ה בשו״ע סרי״א ס״ו מהגמי״י: לאו ממין שבעה. אבל ראה בט״ז סקס״ח סק״ד שפי׳ הכוונה שאינו בכלל מין ז׳ לכל מילי. ובמג״א סרי״א סקי״ב מפרש לה שאין נזכרים בהדיא. וכ״ה בשו״ע אדה״ז סקס״ח ס״ה ובסברה״נ פ״י ה״ד. וראה בארוכה בשו״ת שכתב הלבוש בהגה שבסר״ח ס״א. (וד״ז תליא באשלי רברבי לענין בכורים ממינים אלו - ראה מהרש״א ופנ״י פסחים לו, ב בד׳ תוס׳ ד״ה אוציא. ועיי״ש ברש״ש. וראה תוס׳ רעק״א בכורים פ״א מ״ג. וראה בהנסמן בדרך אמונה בכורים פ״ב ה״ב. שו״ת יבי״א או״ח ח״ז ס״ל סק״ב. וראה גם בשו״ת שבה״ל ח״י סמ״ג סק״ב. וי״ל שגם את״ל שאין מביאים מהם בכורים - אכתי ה״ה בכלל שבח א״י לענין ברכת מעי״ג, וכמו במעשה קדירה ממינים הנ״ל).
ועל ארבעה אשיבנו, שבכמה ראשונים לא נז׳ כלל דמיירי בחטה ושעורה דוקא. וגם בד׳ אדה״ז - לאחרי שכ׳ בהל׳ שלפנ״ז בפי׳ דגן בכ״מ שכולל ה׳ מינים, הביא מיד לד״ז בנוגע לדגן (בכלל).
והעיקר שמידי ספק ברכות לא יצא, ועל המחדש עליו להביא ראי׳. וכללא קייל״ן בד׳ הפוסקים שאין לחדש חילוקים חדשים שלא נז׳ להדיא.
והנה יש שכתבו לחלק באופנים מאופנים שונים, בהתאם לאופן הכנת הגרנולה, במדינות שונות, ואלו דברים שאין להם מקור ברור בש״ס ופוסקים. ולכאו׳ עיקר הענין שלא נשתבחה א״י באכילה זו, כשאינה דרך אכילתו.
[והנה, בל׳ אדה״ז אינו ברור אם ד״ז טעם על ברכה ראשונה או אחרונה. וראה פמ״ג בא״א סק״ז מש״כ לבאר מסברא. אבל בתוס׳ מפורש טעם כעי״ז (״דלא חשיבא אכילתו כ״כ״), בהמשך דבריהם גם לגבי ברכה אחרונה. ועד״ז בשאר ראשונים].
ומעתה, יל״ע במקום ובאופן שנעשה ראוי למאכל עי״ז ואכילתו חשובה. וא״כ נתת תורת כאו״א בידו.
אבל סתימת ד׳ הראשונים בכ״ז, שאינו מברך במ״מ אא״כ הוכן דרך בישול דוקא, ולאחרי שהוסר קליפתו. ובפשטות, ה״ט לפי שאינו זן ומשביע (ראה ברשב״א ברכות לו, א בשם הראב״ד שאי״ב לא כלכלה ולא מחי׳ ולא מזון. ולהעיר מחי׳ הצ״צ ברכות פ״ו מ״א ד״ה חוץ בתחילתו) ומשו״ה אינו חשוב (ראה עד״ז גם בלבוש ס״ד).
ובכ״מ מצינו שקליות שבימיהם הוא בגדר מאכל הראוי וערב לאכילה. ומה שאין אדם מזמן חבירו על הקליות (רמב״ם מאכ״א פי״ז הי״ז) - היינו מטעם שאין אכילתו לשובע, ובסגנון אחר - דאית לה עילויא אחרינא. וראה גם ביהגר״א סק״ד שמוכיח שצ״ל דוקא מעשה קדירה. וראה בארוכה יבקש תורה (קויפמאן) ברכות סכ״ו.
ונ״ל זכר לדבר ממש״כ בתוס׳ ר״י שירליאון שם: ואפי׳ ספגם במלח החטים השלוקות לא ידענו חילוק בזה. ולכאו׳ כוונתו שאף שעי״ז הוכן וראוי לאכילה לכל אדם - מ״מ אי״ז אכילה חשובה.
ובאמת יל״פ בעיקר ד״ז באו״א לגמרי, עפמש״כ בב״י סרי״א דחטה דקרא הוא לחם דוקא, כסיום לה״כ ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם.
אבל אאפ״ל כן, שהרי גם מעשה קדירה בכלל. ועכצ״ל שלחם לאו דוקא, וכל שהוא כעין לחם ג״ז בכלל. וממילא בלא״ה בהכרח לפרש ע״ד הנ״ל בטעמא דקרא לפי שאינו מזין ומשביע.
ובאמת צ״ב שהרי ד״ז קאי רק בשי׳ ר״ג, אבל לרבנן ארץ הפסיק הענין (ראה ברכות מד, א). וי״ל דלהב״י גם רבנן מודו בגוף הסמיכות, אלא שדרשו ההפסק לענין אחר. וראה עד״ז בריטב״א שם דכיון דאדכרינהו ואפסקינהו שמעינן דאפריש בהו בברכותיהם. אלא שאאפ״ל כד׳ הריטב״א לדידן דקייל״ן שגוף ברכת מעי״ג הוא מדרבנן.
ומשו״ה נ״ל באו״א שד׳ הב״י הנ״ל הוא רק לענין דיני קדימה שעיקר גדרם על יסוד המפורש בקרא, משא״כ בעיקר דין מעי״ג, שלרוה״פ אינו מדאורייתא. ואף שעדיין י״ל שתיקנו רק על מינים שנשתבחה בהם א״י, משא״כ באוכלו בשלימות - מ״מ, סו״ס אחרי שהגענו לכך הרי לית לן ילפותא דקרא.
ועכ״פ בלא״ה צ׳ טעם ובי׳ לחלק בין מעשה קדירה לאוכלם שלמים. ועכצ״ל כנ״ל בטעמא דקרא.
ועדיין יש בזה מקום עיון, ממש״כ אדה״ז (סברה״נ פ״א ה״ה ועד״ז - ויתר על כן - בפ״ז הט״ז) בל׳ דרך אכילתו וכיו״ב, ועד״ז מצינו בב״י - הובא במג״א סר״ח סק״י. (ולכאו׳ מקורו בפירש״י ברכות לו, א ד״ה הכא. וראה גם ברשב״א ברכות מד, א. אלא דהתם קאי רק לענין כוסס חטה, דהו״א שג״ז בכלל כיון שדומה לשאר ז׳ מינים הנאכלים בחיותם).
ומשמעות דבריו שאם ה״ז דרך אכילתו שפיר מברך עליו מעי״ג. ויתירה מזו, בל׳ אדה״ז שם שהתנה שצ״ל ״דרכו להאכל כך מבושל״. (ואוי״ל שבזה נחלקו ב׳ הדעות אם צ״ל גם שיתמעכו הגרעינים ויתדבקו זל״ז מרוב הבישול).
אבל עכצ״ל שאין הדברים כפשוטם, שאינו דרך אכילה - שהרי אף שכ״ה בכוסס את החטה (וראה גם פירש״י לו, א ד״ה כס, וציין לזה בגהש״ס שם לז, א בנוגע לכוסס חטה) - הרי בקליות מצינו ראינו כנ״ל שהוא דרך אכילה. (ושו״מ מובא שכה״ק הגרשז״א בהערות מכת״י לפ׳ כיצד מברכין).
ובהכרח לומר שהכוונה שאי״ז דרך אכילתו החשובה, עיקר אופן אכילתו, דכיון דאית לי׳ עילויא אחרינא באופן דסעיד וזיין - אי״ז בכלל עיקר אכילתו. ואף שגם במעשה קדירה אית לי׳ עילויא אחרינא בפת - סו״ס ג״ז אכילה חשובה דהוו מידי דזייני, וכנ״ל. ולהעיר גם מל׳ אדה״ז בשו״ע סר״ב סי״ב שהוא דרך אכילתם וכו׳ מפני חשיבותם. ואף שיל״פ ש״מפני חשיבותם״ קאי אדלעיל, בטעם הברכה במ״מ (ועד״ז הוא בשינוי הסדר בסברה״נ פ״ז הט״ז) - מ״מ ג״ז בכלל. וילע״ע.
והנה מש״כ בפנים לאכול פחות מכשיעור - פשוט. וכ״ה בט״ז סר״ח סק״ה לענין אחר. ויל״ע בכגון דא היאך לשער שיעור כזית בכדא״פ, להקל או להחמיר, בשליש או בחצי ביצה. וכן יש מקום אתנו להסתפק בשיעור כדא״פ בענין זה.
וראיתי למי שכתבו שבחטיף גרנולה המצוי, בד״כ אי״ב כזית בכדא״פ. ואם קבלה היא נקבל. אבל כמדומה שה״ז היפך המציאות. ואם לדין יש תשובה, שהרי אין הכרח שד״ז משערים בזמן של כדא״פ, כ״א באופן התערובת, וכיון שבודאי הדגן עולה הרבה יותר על ששית מהתערובת, א״כ נהפך כל הפרס לדגן (ראה סברה״נ פ״ג ה״ב. ועיי״ע בפ״ח ס״ג. ואכ״מ).
וגם את״ל שבדגן שברכתו בפה״א לא אמרינן כן (וכהשקו״ט עד״ז אם אומרים כל שי״ב מה׳ מינים בדגן שברכתו בפה״א - ראה בהגה שעה״ג לשו״ע אדה״ז סר״ב סי״ב מד׳ המג״א סר״ח סק״ז) - הרי עיקרו ורובו דגן, ושאר המינים באים רק להכשיר את הדגן, וכציר שע״ג הירק (מג״א סר״י סק״א. וצ״ע שהושמט בסברה״נ. וראה גם משנ״ב סר״ח סקמ״ח לגבי צירוף שאר מינים לשיעור הקמח. משא״כ ברוטב שנתבשל בו האוכל שאינו מצטרף (סברה״נ פ״ח הי״ז). ואכ״מ). וילע״ע איך נדייני׳ להא מילתא. ולהעיר משי׳ שו״ת משיבת נפש ס״ה (הב״ד בכה״ח סקי״ב סק״ב) שהטפל מצטרף להעיקר להשלים השיעור. ואכ״מ עוד מקוצר היריעה והזמן.