רמ״א או״ח סרפ״ד ס״ד. שו״ע אדה״ז שם ס״ט. והנה במשנ״ב סק״ז מפרש לה שמי שאינו יודע עולה לתורה והיודע אומר ההפטרה וברכותי׳, ושלכתחילה אין לעשות כן. וכ״ה בפמ״ג בא״א סק״ג. ובטעם שאין לעשות כן לכתחילה, מ׳ בפמ״ג שם, שבכה״ג יוצא שהמפטיר לא קרא בתורה לפנ״ז. ול״ש לומר שהקורא בתורה יברך על ההפטרה, שאיך יברך א׳ והשני יאמר ההפטרה (אא״כ קורא עמו בלחש כבקרה״ת), ע״כ ממ׳ הפמ״ג שם. וכת״ש עוד במשנ״ב, שבזמנינו שקוראים מתוך קלף, הקורא בנביא מוציא כל הציבור כבקריאת התורה, ויכול מי שאינו יודע לברך ברכות ההפטרה והש״צ יקרא מתוך הקלף. ומקורו מהחיי״א כלל לא ס״מ.
אבל בערוה״ש סי״ב שמי שאינו יודע אומר ברכות ההפטרה, והיודע אומר ההפטרה. (וראה במטה יהודה סק״ה דכייל להו לב׳ האופנים). ונמצא שלכתחילה גם באופן כזה אין לעשות. ועיי״ש הטעם, שבקריה״ת שהעולה אינו בקיבטעמים, יכול הש״צ לקרוא, אבל בהפטרה שקוראים מתוך החומש אינו נכון לקרות מי שהוא ע״ה. ולדבריו א״ש החילוק במקום שקוראים הפטרה מהקלף.
אמנם, במשנ״ב מוכח שלא זהו הטעם לחלק. והנה, גם בדעת המשנ״ב נת׳ שאא״פ שיברך א׳ והשני יקרא בנביא, ורק בקורא מהקלף. אלא, שיש שנדחקו בד׳ המשנ״ב שקלף לאו דוקא, וכל שהציבור יוצאים ע״י הש״צ שפיר דמי. ודוחק. אבל ראה בשו״ת מנח״י ח״ט סכ״ב שהבין בד׳ המשנ״ב פשוטו כמשמעו שהוא רק בקורא מהקלף. והמעיין ישר תחזינה עינימו, שבחיי״א נגרר אחרי ד׳ הגר״א (ראה במע״ר סקל״ו) דס״ל שרק בקוראים מהחומש צ׳ הציבורלקרוא מלה במלה בנחת עם הקורא, אבל בקוראים מהקלף שהוא עיקר תקנת קריאת ההפטרה לדידי׳, שומעים מהש״צ ויוצאים ע״י שומע כעונה כמו בקריה״ת. ולפ״ז, לד׳ המשנ״ב קאי הרמ״א בגוונא שקורא מחומשים. ורק בכה״גשקורא מהקלף ס״ל להמשנ״ב להתיר לקרוא באופן הנ״ל.
איברא, דלדעת אדה״ז (שם ס״ד) שהפטרה לא נתקנה כלל שיקראוה בספר כשר ומתוך הקלף, וביחד עם זה ״חובה היא על הכל לשמוע ההפטרה כמו הפרשה שבס״ת״ (שם סי״א), בהכרח לומר שבקריאה מחומשים מוציא הציבורג״כ. וא״כ מה שלא התיר הרמ״א שיקרא אחר - עכצ״ל דס״ל שמשום כבוד התורה צ׳ שיקרא בלחש עם הש״צ כבקרה״ת (כבפמ״ג), ומכיון שאינו יודע לקרוא אפי׳ מחומשים, בפשטות גם אינו יודע לקרוא עמו בלחש (אף שיש מקוםלחלק במציאות).
או כלך לדרך זה, שלסברא זו, גם בקורא העולה בלחש לא סגי, כיון שאין הקורא בנביא מוציא הציבור כלל, לפי שאין עיקר קריאת הפטרה ע״מ להוציא הציבור, אלא שעליהם לשמוע קריאתה, ומה״ט נמי ״יש שנהגו״ (אף שעיקרהטעם ״מטעם הידוע להם״, ע״ד הסוד), שלא כבקרה״ת, שכל הציבור קוראים עם המפטיר. ולכן, לא סגי בקריאת הש״צ, ועליו לקרוא ההפטרה בקול בעצמו. (ועאכו״כ להמנהג בפועל שכולם קוראים עם המפטיר).
והשתא, ניחזי אנן, הנה מד׳ הב״י סרפ״ב בשם שו״ת הריב״ש מ׳ שגם בכה״ג אין לעשות, דאל״ה מהו כל הרעש בקטן המפטיר, כשלא עלה בתורה לפנ״ז, והרי הגדול יכול לברך ברכות ההפטרה והקטן יקרא בנביא. וגם, סברת הריב״ש הוא שהמפטיר בעצמו צ׳ לקרוא בתורה משום כבוד התורה, שאינו כבוד כשקורא רק בנביא, ולא די בכך שאחר קרא בתורה עבור ההפטרה שיקרא השני. וא״כ, מה יושיענו שהמברך ברכת הפטרה קרא בתורה. לאידך, בל׳ הריב״ש ״מידי דהוה אברכות ההפטרה״, מ׳ דמיירי במנהג שהקטן אומר ברכת ההפטרה וההפטרה. וע״ז קאי הב״י שא״צ שהקטן יעלה לתורה, ודי בכך שאומר ברכת הפטרה והפטרה.
וגם בשו״ת הרשב״ש סתכ״ח מ׳ שבאינו קורא ההפטרה בעצמו, הברכות הן לבטלה. ובשו״ת ישכיל עבדי ח״ז או״ח סי״ד אסברה לה לפי שבאינו יודע לקרוא קורא בטעויות, אבל בל׳ הרשב״ש עצמו ל״מ כן. (אמנם מרהיטת לשונו שם מ׳ קצת דמיירי בקוראו בע״פ ולא מהכתב. ונ׳ דהיינו לגבי קרה״ת, דמיירי מינה בכל המשך התשו׳, שאינו יודע לקרות מתוך הכתב וחוזר אחרי הש״צ בע״פ בלחש. ואיך שלא יהי׳, לעניננו, מוכח מדבריו שבגוף הקריאה של הש״צ לא סגי). וכן בלדוד אמת להחיד״א ס״כ סק״ט כ׳ בכה״ג שהקורא ההפטרה לא קרא בתורה לפנ״ז, אף כשהמברך ברכת הפטרה קרא בתורה, שאינו מנהג ותיקין. ובשו״ת מנח״י הנ״ל מפרש כן גם בד׳ אדה״ז.
ומ״מ, במקום שנהגו שכל הציבור קורא בקול (אף שכתבו הפוסקים למחות נגד מנהג זה - ראה כס״מ תפלה פי״ב הי״ג), וטעמם שלא לבייש מי שאינו בקי בקריאת הנגינה (שו״ת חת״ס או״ח סס״ח. וראה הנסמן בפסקי תשובות סרפ״ד סקי״א), נהגו להקל להעלות גם מי שאינו בקי בנגינות וטעמים. אבל אם אינו יודע לחתוך האותיות בטוב, פשוט שלא יעלה.