ראה שו״ע או״ח סי״ד ס״ד ובנו״כ. שו״ע אדה״ז שם ס״ט ואילך. והנה דעת המג״א סק״ט וכ״פ אדה״ז שם בטלית שא״צ לקפלו כסדר קיפולו הראשון. ובפשטות ה״ה בתפילין. ומש״כ שבבעליו עמו ישאלנו - כ״ה בפמ״ג במ״ז סק״ו והובא במשנ״ב סקי״ג. אבל י״א שגם בעומד וצווח מהני, ראה בהמובא בשערים מצויינים בהלכה לאאזמו״ר זצ״ל ס״ט סקט״ז, ובשמ״ב עהש״ס לאאמו״ר זצ״ל ב״מ כט, ב. ולכאו׳ ממש״כ אדה״ז בטעם שצ׳ לקפלו שאל״כ יקפיד - מ׳ דמשגחינן בקפידתו. וכ״מ קצת מלשונו סתרל״ד ס״ט: שבודאי לא יקפיד. [ולהעיר שדעת אדה״ז שבדבר שאינו של מצוה שמקצת בנ״א מקפידים מפני חשש קלקול אע״פ שרובם אינם מקפידים מפני שהוא חשש רחוק אין הולכים אחר הרוב (שאלה ושכירות ס״ה. ועייג״כ מציאה ופקדון סכ״ז וסכ״ח). ור״ל שבדבר מצוה אף שאינו יודע בבירור שלא יקפיד מותר. ובדבר הרשות רק כשברור שלא יקפיד. ומש״כ בהל׳ מציאה ופקדון ס״ד (בדבר שאינו של מצוה), שאפי׳ ברור שכשיוודע לבעליו שנטלה ישמחו ויגילו אסור ליהנות - מיירי לגבי כילוי הקרן כפשוט. וגם בזה, בדבר שכך נהגו מותר (עיי״ש מציאה ופקדון ס״ה ובקו״א סק״א). וראה בשמ״ב לאאמו״ר ב״מ מא, א ד״ה שואל (השני)]. ופשוט שצ׳ להחזירו למקומו שאל״כ יתעכב למחר ויקפיד. וכ״ה בחי׳ הריטב״א ב״מ כט, ב. [אבל מש״כ בשו״ע אדה״ז שם ס״י ״אפי׳ יחזור ויניחנה במקום שנטלה״ - היינו לרבותא דגם בכה״ג אסור להוציאו מביהכ״ס לביתו וכיו״ב]. וראה בארוכה בכללות הענין בשמ״ב לאאמו״ר זצ״ל ב״מ כט, ב. ושנ״ת.