שו״ע ורמ״א אה״ע רסי׳ סו. ובפשטות, דעת המחבר שאסור להתייחד ללא כתובה, וברמ״א הביא שיש מקילין ומתירין. ועיי״ש בחי׳ ההפלאה קו״א סק״א בסופו. חי׳ הרי״מ סק״א וסק״ב. אמרות טהורות שם. אהל יוסף פריד סכ״בסק״ב. וראה אוצה״פ שם.
אלא שי״מ שמש״כ בטושו״ע הוא מטעם אחר, שצ״ל יחוד הראוי לביאה דייקא - ראה בב״ח ח״מ וב״ש שם. ולדבריהם, ל׳ הטושו״ע ״אסור להתייחד״ - לאו דוקא. וכצ״ל גם בל׳ הרמ״א ש״יש מקילין ומתירין״. ועי׳ בר״ן ריש כתובות, הובא בב״י. וכ״כ בהמנהיג אירוסין ונישואין סקי״ד: דל״מ יחוד וחופה בלא כתובה וכו׳ ואסור לבעול בלא כתובה. [אמנם, ל׳ הרמב״ם אישות פ״י ה״ז, וכן בשו״ע אה״ע סנ״ה ס״ג, שהוסיף: ״ואח״כ יהא מותר באשתו״ מ׳ קצת שהואמדיני כתובה. וכ״כ לדייק באמרות טהורות שם]. אלא שמ״מ כ׳ הב״ח (ועוד) שגם להטושו״ע אין לעשות כן שלא לבוא לידי איסור.
אבל בביהגר״א כ׳ שהוא משום איסור אטו ביאה. וכ״כ בחי׳ הרי״מ ועוד כנ״ל. וכ״נ להדיא בד״מ הארוך שפי׳ כן. ועייג״כ בלוח הסימנים שבד״מ: ״אסור להתייחד עם אשה בלא כתובה ואי מותר לכנוס לחופה בלא כתובה״. ובאמתכ״מ בסמ״ג (הביאו בחי׳ הרי״מ שם): אמרו חכמים שאסור לשהות עם אשתו אפי׳ שעה אחת בלא כתובה לפיכך כותבים כתובה קודם כניסה לחופה. וכ״מ ל׳ האר״ח ריש הל׳ כתובות שאפי׳ בשהי׳ גרידא אסור. [ובס״ח סתתשל״טאסמכה אקרא ״שמיד אחר ברכת חתנים יתן שטר כתובה״]. אבל י״ל, ובהקדם, שבלבוש סס״א ס״א כ׳ וז״ל: וצריכים לכתוב הכתובה קודם החופה כדי שתהא חופה הראוי׳ לביאה שהרי אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה. ולכאו׳ארכבי׳ אתרי רכשי. ומתו״ד נ׳ שפי׳ לשהות מל׳ ביאה, וה״ט נמי שצ״ל כתובה לפנ״ז בכדי שתהא ראוי׳ לביאה. ועד״ז יל״פ ג״כ בד׳ הסמ״ג ועוד.
ובתוס׳ הר״ש משאנץ כתובות (נא, א ד״ה מני) כ׳ שאסור לשהות משום בעילת זנות. וראה גם בחי׳ הריטב״א (שם ז, א ד״ה והא). וי״ל. [וכבר האריכו בכ״מ אי בעילת זנות ושלא תהא קלה בעיניו להוציאה תלויים זב״ז]. ובבעה״טש״ב ח״ג (ח״ב סד, א) אסור לבעול וכו׳. אבל בסיום דבריו שם כ׳ שאסור להתייחד, והיינו יחוד לשם ביאה. [ול׳ רש״י בס׳ האורה ח״ב סי״ד ובמחז״ו סת״ע: שלא ילינו בלא כתובה].
ולכאו׳ ילה״ע מגיטין נז, א: אל תגע בי שאין לי כתובה ממך ולא נגע בה עד יום מותו. ומ׳ קצת דבלא כתובה אסור גם נגיעה באשתו. ונחתינן להשקו״ט בגדר אין למדנו הלכה מאגדה. ואכ״מ. ואולי זהירות יתירה היתה בו, וכל׳ הגמ׳דהוו צדיקים כולי האי. אבל בהגהות יעב״ץ מ׳ קצת דדינא הכי. ועפ״ז, ל׳ הרמב״ם ״ואח״כ יהא מותר באשתו״ היינו גם בנגיעה. [ואין לפרש משום איסור נגיעה בארוסתו (ולהעיר משו״ת שאילת יעב״ץ ח״ב ס״ב, ומש״כ בשו״ת מנח״יח״ג ספ״ג. וראה שו״ת דברי יציב אה״ע סנ״ד סקט״ז), דכלה בלא ברכה כנדה וכאשת איש (לדעת כמה אחרונים שבארוסת עצמו גם איסור א״א מדרבנן. וכ״מ ברא״ה ורשב״א שבשטמ״ק כתובות (ז, ב ד״ה ז״ל שיטה ישנה). וראהשו״ת משנ״ה ח״ו סרי״ז מל׳ האבודרהם) - שאת״ל כן, העיקר חסר מן הספר. ומה גם שכבר כתבו בכ״מ, ומה״ט גופא, שצ״ל שנשאה בז״ב בעשרה (ראה מהרש״א ומהר״ם שיף. ועד״ז בשו״ת שב יעקב סכ״ד), או שאין ברכתחתנים מעכבות (שו״ת תה״ד ח״ב סק״מ לעניננו. ועייג״כ בתשו׳ בעה״ת סקל״ג. וראה בשו״ת נחלת שבעה סי״ב ובחלק לשבעה שם. וראה בשו״ת משנ״ה חי״ד סע״ב ד״ה ומיהו. וכפה״נ לא עיין בתה״ד בפנים. וצל״ע מש״כ בפי׳נפש יהודה על מנורת המאור נר ה כלל ג ח״ב פ״ו שלא הי׳ להם חופה), וא״כ היתה נשואה גמורה (רמב״ם אישות פ״י ה״ה. שו״ע אה״ע סנ״ה ס״ג. וראה שו״ת האלף לך שלמה אה״ע סקל״ט). ועיי״ע בהנסמן בשערים מצוייניםבהלכה לאאזמו״ר זצ״ל על אתר. אוצה״פ שם סקכ״ה)]. ודוחק לומר שנגיעה שם היינו ביאה. (אמנם, בתה״ד להר״צ הכהן גיטין שם מפרש לה - כנראה - שהכוונה לביאה. אבל יותר נ׳ שהכוונה כפשוטו, וכן ראיתי שפי׳ בנחלת משהבינה לעתים ע׳ כה. והוא ע״ד לא נגע בי אפי׳ באצבע קטנה (בשבת יג, ב). ולהעיר שבמדרש זוטא (בובר) רות ג, ח סמכם זל״ז). ומש״א שם: בחדא מטה הואי - ראה בהגהות יעב״ץ שם, שנשאר בצ״ע אם באמת מותר בכה״ג. ואוליר״ל שגם בזה אנוסים היו. וצ״ל שמה״ט נמי לא נזהרו מיחוד בלא כתובה. וכ״כ ביפה ללב אה״ע רסי׳ סו. וראה כלי גולה כתובות ב, א ד״ה או שפירסה. ולהמתירים יחוד ללא כתובה, צ״ל שנגיעה חמור טפי מיחוד.
והנה, גם בדעת הרמ״א שכ׳ שיש מקילין להתייחד, אין הדבר ברור כל צרכו, שהרי בסס״א ס״א הכריע שנוהגים לכתחילה שצ״ל יחוד הראוי לביאה (ועייג״כ בד״מ כאן. וראה בלבוש שם. ובשלחן העזר ס״ו ס״ח בשמלה לצבי ר״לדגם למאי דקייל״ן שאצ״ל יחוד הראוי לביאה צ״ל כתובה). ומה״ט ראיתי למי שר״ל שאי״ז מד׳ הרמ״א עצמו (וי״ל דשאני חופת נדה, שא״ר לביאה מה״ת - ראה עד״ז ב״ש סס״א סק״ג ע״פ מש״כ הה״מ אישות שם). ולכאו׳ אפ״לשמש״כ כאן הרמ״א דינא קאמר, שמעיקר הדין, יש מקילין בדבר שאצ״ל יחוד הראוי לביאה (והרי גם המחבר (שם ס״ב) כ׳ רק בלשון ״כשר הדבר״. וברמ״א שם שעכשיו המנהג שאין לדקדק), אף שלכתחילה נוהגים להחמיר. ולפ״ז, י״ל בדוחק, דקושטא קאמר הרמ״א שיש מקילין בדין יחוד הראוי לביאה, אבל מ״מ עדיין י״ב משום לשהות בלא כתובה. ובאו״א, דלהרמ״א שאני הכא ביחוד קודם ביאה, שאין איסור יחוד רק לאחרי ביאה ראשונה, דאז שייך לומרשבעילתו בע״ז, וגם לבו גס בה, וי״ב משום אסור לשהות עם אשתו. וראה ג״כ תפארת יעקב אה״ע סנ״ה סק״ו. ובחי׳ הרי״מ הנ״ל כ׳ ג״כ שיחוד בלא כתובה אחרי נשואין גרע טפי (דל״ש לומר כסברת הר״ן שלא תשמע לו. ועיי״ששר״ל כן גם בפי׳ ד׳ השו״ע כאן ש״אסור להתייחד״ קאי לאחרי נשואין. ודוחק). אלא שבמ״מ שברמ״א נסמן להר״ן, ושם כ׳ שלא מצינו שתהא אסורה להתייחד בלא כתובה.
אבל האמת יורה דרכו, דמש״כ הרמ״א לעיל בסס״א שכותבים כתובה קודם חופה, היינו מדין חופה שצ״ל ראוי׳ לביאה, וכן נוהגים לכתחילה, וקאי על חופת כלונסאות, אבל כאן קאי בהיתר יחוד ללא כתובה, ור״ל שאין איסור יחודמצ״ע, ולא קאי כאן בדין חופה כלל. וכ״נ מד׳ הד״מ כנ״ל (ובח״מ ובב״ש פי׳ באו״א). ואיך שיהי׳, הנה גם ברמ״א כאן כ׳ הל׳ (שם ס״א וס״ב) שצ׳ לכתוב כתובה מיד. (וראה ס׳ האסופות מכת״י נוסח שטרות סתקמ״ו).
ולאידך גיסא, הנה בדעת המחבר אין הכרח ג״כ לאיסור יחוד בלא כתובה, שנוסף לזה שי״ל שהוא רק מדין יחוד הראוי לביאה (ולהעיר שבס״ב שינה המחבר וכ׳ בל׳ ״לבעול״. ועד״ז הוא ברמב״ם שם. ועי׳ בט״ז סק״ג. וצ״ב), עודזאת דגם את״ל שהוא מדין איסור לשהות, י״ל שהוא רק בלא בעל דתקיף לי׳ יצרי׳, ול״ג מנדה שאסורה מה״ת ומ״מ מותרת לבעלה ביחוד. וכ״כ בס׳ תקנת הכתובה להגרשז״א ע׳ יח סק״ו שבכתב כתובה ונאבדה מותרת ביחוד. ואכןבחי׳ הרמב״ן (כתובות ד, א) כ׳ בזה״ל: שלא מצינו איסור יחוד בנשואה שאין לה כתובה אע״פ שאסור לבא עלי׳. ומ׳ שבנשואה הדבר פשוט להיתר, ולא נצרכה אלא לארוסה.
[ומש״כ בח״מ סנ״ה סק״א דכל שאסור בביאה אסור ביחוד, ע״כ לאו כללא הוא, שהרי באשתו נדה מותר ביחוד. וכוונתו שבמשודכת שאסורה בביאה ה״ט לפי שה״ה כפנוי׳ דעלמא, וא״כ ה״ה לגבי יחוד, וכדמוכח מהמשך לשונו. אבלבאשתו ממש, וכן בארוסתו, מה שאסור בביאה ללא כתובה, הוא רק מטעם צדדי, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואי״ב איסור ביאה מצ״ע. ואולי ר״ל שזה גופא הגדר דגזירת יחוד בפנוי׳, שהאסורה בביאה אסורה ג״כ ביחוד. ולפ״ד, בהכניסה לחופה ובירך ברכת חתנים ולא כתב כתובה, מקום לומר שמותרת ביחוד לפי שאינה בכלל פנוי׳. וכש״כ בנאבדה כתובתה לאחרי הנישואין. אבל להעיר שבטעם שבעילתו בע״ז, אסברה לה בשו״ת הרשב״א ח״א סתת״ג (וכןבסימן א׳קפא. ועי׳ עו״ש סתרל״ד. חי׳ הרשב״א ב״ק פט, א ד״ה מידי) שלא סמכה דעתה ותתכוון בבעילתה בע״ז, ובפרטיות יותר, בשו״ת המיוחסות סרפ״ד שכל שלא כתב כתובה סבורה היא כיון דאינו נוהג בה כבעל, עיניו נתןבגירושין, והויא לה גרושת הלב. וא״כ אסורה בביאה מד״ק, ולכמה דעות בגרושת הלב אין לו פירות ואינו יורשה (ראה רשב״ם ב״ב קמו, ב ד״ה נפלה) ואינו מתאבל עלי׳ (יש״ש גיטין פ״ב ס״ד). אבל יש לחלק שזהו רק כשסבורהשאין לה מהר בתולות ולא כשנאבדה הכתובה. אלא שלפמש״כ בחי׳ הרי״מ אה״ע סס״ו סק״ב שבלא כתובה יש חסרון בעצם האישות כיון שקלה בעיניו להוציאה וה״ז כעין פלגש, א״כ ה״ה בנאבדה הכתובה. ועייג״כ בשו״ת הצ״צחו״מ סל״א סק״ו בטעם שבאירכס אסור לשהות אף שעדיין גובה ממשעבדי בתנאי בי״ד, דלא סמכה דעתה אלא אשטר ממש משום דלא ניתנה לגבות מחיים. ועיי״ע שם באו״א].
ועוי״ל באו״א, דכיון שמה״ת אסור לבעול בלא (תנאי) כתובה וקדושין (מנין המצוות להרמב״ם ריש הל׳ אישות. וראה בלקו״ש ח״ל ע׳ 247 הע׳ 48, 50), הה״נ בלא כתב כתובה, די״ב דין בע״ז מדרבנן, ולכן אסור ג״כ ביחוד (ודלאכנ״ל), אבל כשכבר כתב כתובה ל״ש לאסור מה״ט ואסור רק בביאה. וא״ש שבס״ג כשכבר כתב כתובה ונאבדה (וכיו״ב) הוסיף: שאסור לאדם לדור עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, ולא נז׳ ע״ד יחוד.
ובאו״א קצת, שבס״א היינו מדין יחוד בפנוי׳, וה״ה בארוסה ללא כתובה (וחופה) שבכלל איסור פנוי׳ היא (וכ״מ קצת בביהגר״א כאן ולעיל רסי׳ נה. וראה פירש״י ד״ה ואסר - כתובות ז, ב. ועיי״ש בשטמ״ק, ובחדושי אנשי שםשעהרי״ף. וראה בית הלל אה״ע רסי׳ נה), וד״ז ל״ש בנשואה שאבדה כתובתה. ועוד דין שאסור לשהות עם אשתו, והוא רק לאחרי שבא עלי׳ וליכא בזה איסור יחוד.
והנה בכ״מ באחרונים נקטו בפשי׳ שאסור להתייחד ללא כתובה ולא הזכירו ששנוי במחלוקת, ולא נחתו לכ״ז - ראה שו״ת שיבת ציון ס״ע. ובשו״ת דברי חיים אה״ע סכ״א: הדבר ברור שאסור להתייחד בלא כתובה. וראה ג״כבמשנ״ב סתקמ״ה סקכ״ז. ועייג״כ בעזר מקודש רסי סו שכשאין החתן נזקק לה עד הלילה אין חשש בשיהוי בלא כתובה מהחופה עד תחילת הלילה. [אלא שבראשונים כתבו שמה״ט חותמים תיכף אחרי ברכת אירוסין שאין לשהותאחרי החופה שעה אחת ללא כתובה]. ומ׳ קצת מדבריו שבלא״ה י״ב משום איסור שיהוי גם ללא ביאה. וראה מש״כ בדבריו בשו״ת מנח״י ח״ו סקמ״ח.
וראה זה פלא, בשו״ת דבר יהושע אה״ע ח״ה סי״ג דר״ל שאפי׳ היא בעיר אחרת אסור בלא כתובה, עיי״ש. ול׳ הגמ׳ (ב״ק פט, א) להשהות את אשתו מסייעתו. ועד״ז הוא בשו״ע חו״מ סתכ״ד ס״י.
ואעיקרא דמילתא, תמיהני טובא, דאת״ל שכוונתם במש״א ״לשהות״ קאי רק אביאה (או יחוד), מדוע הוסיפו ואמרו ״אפי׳ שעה אחת״, והול״ל רק שאסור לשהות עם אשתו, ותו לא. ומ׳ כדבריו.